ילדה, את חייבת לשמוע את השיר הזה
מאז שאור ברנע הפך לאבא, המוזיקה נשמעת לו אחרת לגמרי: המילים מקבלות משמעות שונה, הצלילים פתאום מייצרים דמעה ומתעורר הצורך הזה לשלוט בכל מה שמגיע לאוזניים הקטנות והטהורות. פיטר רוט, דודי לוי, וגלעד כהנא מספרים שגם שריון הפלדה הקשוח שלהם נסדק כשהקטנה אומרת: אבא, עוד פעם
בחודשים הראשונים אחרי שהפכתי לאבא, כל אדם שני שפגשתי היה שואל אותי: "אז מה, החיים משתנים, הא?". השאלה הזו תמיד הגיעה מלווה במבטא סחבקי, קצת מגחך. תמיד הרגשתי שבליבו הוא בעצם שואל: "אז מה? אכלת אותה, הא?", ומצפה ממני לתשובה תבוסתנית, שכבר כמה חודשים אין לי חיים ושאני מת לישון. אבל בכל פעם סיפקתי את אותה תשובה כנה: "כן, הכל השתנה מהקצה אל הקצה, וזה הכי טוב שיש".
הקטנה עוד רגע בת שנתיים, ואני מודה שבתוך האופוריה של החיים החדשים האלה, לא באמת שמתי לב לכל השינויים הקטנים שהתרחשו בחיי הפנימיים. בשבועות האחרונים זה הכה בי בזמן שיטוט תמים ברחוב, עם אוזניות. מאז שאני זוכר את עצמי האזנתי למוזיקה וחקרתי אותה. בכל סיטואציה שבה היא מתרחשת, ההקשבה הפשוטה והשגרתית היא אחד הטקסים האהובים והקדושים בחיי - אבל מעולם לא חשבתי שמוזיקה בבסיסה תישמע ותרגיש לי אחרת. באותה צעידה ברחוב, הבנתי את מה שקרה בכמעט השנתיים שחלפו: שהמוזיקה ברובה, חדשה או ישנה, השתנתה עבורי מאז שאני אבא.
התחושה די מעורפלת, וקשה להעביר אותה הלאה, ויסכימו איתי על כך האבות האחרים שראיינתי. אבל בהחלט אפשר לנסות ולהסביר בפשטות: שירים ומנגינות משקפים את חיינו, את מי שאנחנו ומה שמסביבנו. ברגע ששינוי גדול מתחולל בשגרה שלנו, כך גם התחושות שלנו כלפי הרגעים הקטנים שבחיים. וככה זה גם עם מוזיקה.
"Invocation" של בובי מקפרין. ברגע שמתנגן, הכל משתנה
למוזיקאי בובי מקפרין ישנה יצירה בשם "Invocation", הפותחת את אלבומו "Beyond Words" שיצא לפני עשור. היצירה, עטופה במאפיינים של ג'אז ומוזיקת עולם נינוחה, היא אינסטרומנטלית לגמרי, מלאה בשירת הג'יבריש המפורסמת של האיש. בפתיחתה, מקפירן שר את אחת המלודיות היפות והמרגשות ששמעתי אי פעם - והיא מצליחה לעשות בדיוק מה שמלודיה משובחת אמורה לעשות: בדקה הקצרה שלה יכולתי תמיד לראות את עצמי, רגעים שחוויתי ואת המחשבות שהעסיקו אותי באותו הזמן. בדרך כלל, היא זרעה בי מצב רוח אופטימי, מלא אושר ותקווה.
היום, גם כשאני מאזין למקפירין בעת כתיבת שורות אלה, אני רואה את הקטנה. כשהיא קוראת לי "אבא", כשהיא מחייכת, משחקת לבדה, או את הרגע האחרון לפני שהיא נרדמת בכל לילה. ואז גם אני, כשיא הקלישאה, הופך לאותו גבר בקומדיה הרומנטית המטופשת, שהופכת למציאות. משחק אותה חזק וחסין, אבל ברגעי השגרה, אלה שלרוב אנחנו לוקחים כמובן מאליו, הכל משתנה.
בשביל להבין את השינוי שהתחולל בי כאבא שצורך מוזיקה, אולי צריך קודם לנסות ולהבין איך הבת שלי בעצמה מקשיבה לשירים שממלאים את הבית בכל יום ושעה. איך הם, הקטנים, מרגישים - ומה הם גורמים לאבות שלהם לעשות, ואחר כך גם ליצור.
"יצירה היא רק נייר לקמוס של החיים שלך"
בראיון שערכתי לפני כמה חודשים עם דני רובס הוא סיפר על בתו הקטנה, עוד לא בת שנה. הוא סיפר איך התבוננותה הקסומה על העולם משתקפת ביצירתו האישית הבלתי פוסקת. כל הורה מכיר את התום של ילדיו הקטנים וכנראה עולמה הטהור של הילדה שלי, חלחל גם אל הרגע שבו האוזן מקשיבה למילים ולצלילים. כמו שהשתנתה ההקשבה שלי, כך גם יצירתו של רובס. ולא רק שלו.
ציפי שביט שרה "ברבאבא". למה בכלל?
המוזיקאי והזמר דודי לוי, אבא לילדה בת שלוש וחצי וילד בן שנה וחצי, נשאב גם הוא אל העולם הזה. קודם הוא גילה דברים על השירים האהובים על בתו, אחר כך השתנו השירים שלו עצמו. "קח שיר כמו 'ברבאבא'. הטקסט מאוד ברור בהתחלה: 'ברבאבא נולד בגינה...', אבל בקיצור, הוא היה נורא מסכן, כולם צחקו עליו ואף אחד לא התייחס אליו", הוא חושף את הפרטים הקטנים שגילה. "הסוף הוא טוב, הוא מצא את ברבאמא והם הקימו משפחה נהדרת והכל נפלא. אבל אם מסתכלים על הבתים הראשונים, זה מעורר שאלה: 'למה בכלל?'.
"עם הבת שלי, הרגשתי שהיא מזהה את מה שאנחנו מכירים כציניות וסרקזם במוזיקה. בשבילה אלה פשוט אנרגיות לא טובות", הוא אומר, מחזק את התחושות שלי. ואולי מאז שהבת שלי נולדה, אני קולט מוזיקה בדרך דומה יותר לזו שלה. "השיר הרי משדר לנו משהו. כאב, כעס או תסכול, ובמקרים כאלה היא תמיד רצתה להעביר את השיר. הם כאילו מזהים את התמימות. אין אצלם ציניות, וזה קיים גם אם לא מבינים את המילים. אפילו שירים שלי שהייתי משמיע לה, היו כאלה שהיא ביקשה להעביר".
"אני חושב שגם משהו ביצירה שלי השתנה", מתוודה לוי, "משהו בקלילות הזו, בלבוא בטוח. נראה לי שהדברים שאני כותב עכשיו הם יותר שמחים. זה משנה אותך כבן אדם ויצירה היא רק נייר לקמוס של החיים שלך. עדיין אין לי את ההסתכלות על עצמי בדיעבד, על חומרים שנכתבו מאז שאני אבא. עוד מעט תהיה לי, אבל בתחושה שלי, זה יותר שמח".
יוני רכטר ומזי כהן: "נמה יפו". הרמוניה שיוצרת חוסר נוחות
גם פיטר רוט, אב לילדה בת ארבע, למד להקשיב למוזיקה דרך ההקשבה הטהורה של בתו. "לילדה שלי יש שמיעה מוזיקלית מאוד טובה והיא ממש רגישה להרמוניות ולמלודיות", הוא מגלה. "אם יש שיר מינורי, היא מיד אומרת שהשיר מרגש אותה - ממש ככה היא משתמשת במילה. וזה מוזר, זה קורה למשל בשירים כמו 'נמה יפו', יש שם איזושהי תחושה בהרמוניה שמיד משדרת אי נוחות קלה. לעומת זאת, היא מאוד אוהבת את 'יש לי סימפטיה' של שלמה גרוניך. ולי זה עושה אושר גדול.
"פתאום הדאגה שלי כאבא לכך שהיא תיחשף לדברים טובים הפכה גדולה הרבה יותר. אני נורא מקפיד שהיא תקשיב למוזיקה טובה. אני בן 38 ובדיעבד מתברר לי, כשאני משמיע לה שירים ישנים, שהיתה מוזיקה ממש טובה כשאני הייתי ילד. בהרבה מקרים, כשאני מרדים אותה, או כשאנחנו מקשיבים ביחד למוזיקה, אפילו באוטו, אני מיד מוצא את עצמי דואג למה שיגיע לאוזניים שלה.
"ויש איתה הרבה הפתעות. מצד אחד היא אוהבת שיר כמו 'Don't Let Me Down' של הביטלס, וזה עושה לי ממש טוב. מצד שני, אני לא אנקוב בשמות, אבל היא אוהבת דיסק מסריח, הכי גרוע שיש. היא עפה על זה ומותר לה. אני מרשה לה לשמוע מה שבא לה. אבל כשהיא הולכת לישון, היא אוהבת את 'קצת אחרת', ואני הולך עם זה כמו טווס.
"Don't Let Me Down" של הביטלס. גאווה של אבא
"יש שירים שגורמים לה לבכות, ממש ככה, ויש שירים שגורמים לה לקפוץ על המיטה, וזה נורא כיף", הוא מוסיף ונוגע בדיוק בתחושה: "זה מגיע מהדבר הזה שהוא טהור, מהתמציתיות. ואנחנו כמבוגרים לא ממש מתחייסים לזה. אבל היא - בלי הסברים אני מבין בדיוק למה היא מתכוונת".
"לא מחפש להשמיע לה את הצד האפל"
"אני קולט על עצמי שאני רוצה שהמוזיקה שאני משמיע תהיה לה פסקול לחיים מושלמים, ולא פסקול לחיים על כל הגוונים שבהם", מספר גלעד כהנא, אב לשתי בנות קטנות, על בתו הבכורה. "כלפי אני לא מרגיש ככה. במוזיקה שלי יש הרבה זעם והרבה מילים שעוסקות במצבים אקטואליים. אבל כשאני איתה, אני לא אחפש להשמיע לה את הצד האפל.
"בזמן האחרון יש לה רגע שהיא נכנסת לאולפן שלי ואומרת: 'אבא, כבר המון זמן לא השתוללתי באולפן', ואז היא נכנסת ומבקשת לשמוע את מה שנקרא אצלה 'השיר החדש', שזה תמיד הדבר האחרון שאני עובד עליו. היא נכנסת ומתחילה לרקוד בטירוף, ואני רואה לאילו קטעים היא מגיבה. היא מחפשת את הקטעים הקצביים יותר וזה מה שאני נותן לה. אני נזהר גם לא להיות טהרן, לא להכיל עליה את הסטנדרטים שלי".
כהנא לא יכול להצביע על שיר או יצירה מסוימים שאהב והכיר עוד לפני שהפך לאבא, והיום הוא רואה אותם באור שונה לגמרי: "אני כן יכול להגיד שהלידות של הבנות שלי הפכו אותי לאדם עוד יותר פתוח ועוד יותר רגשן", הוא אומר. "אם אני רואה בקולנוע סצנה שבה מתעללים בילד - אני לא עומד בזה. ואני בנאדם שהיתה לו בטן מפלדה. הייתי יכול לראות הכל, היום לא.
"גם ברמה של עלבונות כבר קשה לי. בוא נודה בזה, נהייתי פוסי. עכשיו כשיש לי שתיים, יש רגעים שאני שוכב בשבת על הרצפה או על השטיח. אחת מטפסת עלי והשנייה מבשלת לי צהריים מצעצועים, מכינה לי גלידות. ואתה קולט פתאום שאתה שוכח את כל השאיפות שלך, את כל התסכולים והמרמורים. פשוט אין, ישנו רק הדבר הבלתי מוסבר הזה. יש לך שתי כוכבות הוליוודיות בבית, ונתנו לך את התפקיד המאוד מוזר הזה, לשמור עליהן. זו אהבה הזויה. וכשאחת חולה, אני כמעט נהיה חולה בעצמי. אני מתעסק רק בזה ונלחם על הבריאות שלהן".
הרגשות החדשים האלו, שקיימים גם אצל האבות האחרים, הפעילו אצלי הסתכלות שונה לגמרי גם על מילים. על טקסטים של שירים שלא בהכרח מתעסקים ברגע של אבא ובת בפרט או הורות בכלל. אלה יכולים להיות שירים על כל נושא שבעולם, אבל בתוכם אני תמיד אמצא אותנו. ואם גם המנגינה מרגשת ומצמררת, נדמה שהשיר הוא רק שלנו.
הדומיננטי מכולם הוא "לפנות ערב" של יעקב שבתאי וסשה ארגוב, בביצועה האקוסטי, הנוגע והחדש יחסית של יהודית רביץ עם אחיה יעקב בגיטרה. שיר שאולי נכתב על אהבה בין גבר לאשה, אבל אחרי כמעט שנה שהיא נרדמת איתו בכל ערב, השורות שבו חודרות בקלות אל התא המשפחתי שלי. מספרות עלי, על אמא שלה, ועליה.
ואז אני חוזר למילים של גלעד כהנא, על הדאגה האינסופית לביטחון, ולבריאות, ולאהבה הטוטאלית שכובשת אותך ואת חייך, מביט באלה שלי, בסוף כל יום, אחרי ארוחת הערב שלנו והאמבטיה שלה, לפעמים אחרי שניגבה את הנזלת, אחרי שהסתרקה, קראה סיפור וכיבתה עם אמא את האור. אז כובשת אותי התחושה שכל כך קשה להסביר, התום והטוהר שחזקים יותר מכל. ואז גם מתחיל להתנגן השיר: "בין ברושים יורד הערב, הסתכלי, הצל קרב אלינו, יחפים נלך בשדות השלף, כי היום, יפתי, עובר".
