זה לחם העוני

שנים רבות, כעורך הסדר המשפחתי, התקשיתי בהצהרת הפתיחה של ההגדה: "הא לחמא עניא". המילים הארמיות הקובעות כי "השתא עבדי - לשנה הבאה בני חורין", וההכרזה: "השתא הכא - לשנה הבאה בארעא דישראל" נראו בעיני כסתירה מוחלטת למציאות החיים הריבונית במדינת ישראל, וכמעט ככפיות טובה כלפי הסבים והסבתות הגדולים שלי, שהשכילו לצאת בזמן מן המצרים שלהם: פולין, ליטא ורוסיה, ולהיכנס לארץ המובטחת.

היו שנים שפתרתי את הקושי על-ידי השמטת המילים הארמיות, שהרי ההגדה היא בבחינת הצעה לסדר, קריאת כיוון לדרך בה ראוי לספר את סיפור היציאה מבית העבדים, ולא רשימת מכולת מחייבת של מקראות. בשנים אחרות ציינתי כי פתיחה זו של ההגדה מסמלת את שאיפתם של הדורות הקודמים להיגאל מגלותם, וכי רק בזכות שאיפה זו נטעה בלב הדורות האחרונים התעוזה לקום, לעשות מעשה ולעלות לארץ.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

עוד תהיה תקשורת חרדית חופשית / חיים אמסלם

מי הבוס בממשלת נתניהו? / רוני ארזי

לדאבון הלב, מציאות החיים הישראלית בשנים האחרונות ייתרה את ההתחבטות בנוגע למקומה של ההצהרה הארמית, שנכתבה בתקופת הגאונים בבבל. תורי הנזקקים הארוכים לפני מחסני המזון בערב החג, חרפת ההורים שאין ידם משגת בגד חדש לילדיהם והעובדה שכל ילד ישראלי חמישי וכל קשיש ישראלי רביעי יסב לשולחן של עוני, הסיטו את המוקד ממילותיה האחרונות של ההצהרה הארמית אל אלו השוכנות בלבה: "כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח". במציאות החיים הישראלית שהכול שותפים לה ואחראים עליה, הפכה ההצהרה: "הא לחמא עניא", לתזכורת חשובה כי חרפת העוני, טומנת בחיינו הריבוניים, רסיסים של גלות ושל תרבות חלוקה המדרדרת את כבודו של האדם וגוזלת את חירותו.

יותר מתמיד, מסמנת פתיחתה של ההגדה כי המסע אל ארץ ישראל אינו חד-פעמי, וכי בצד ההישגים הגדולים אותם אנו חוגגים בחג החירות העתיק, ובחג החירות של דורנו, המגיע מיד אחריו, ביום העצמאות, עלינו לזכור גם את הכישלונות הגוררים אותנו למצולות של גלות. העוני והמחסור, נחלת מאות אלפי משפחות ישראליות הם מהאבנים הכבדות הקשורות לרגליה של החברה הישראלית. "כל ישראל ערבים זה בזה", כדרכו של הערב המוצא עצמו משלם את חובו של הזולת, כך גם כל ישראלי ערב לעוניו של האחר, חשוף למצוקותיו, וסופו שיושפע מהן, אם ירצה בכך ואם לאו.

כאשר יצאו אבותינו ממצרים, בחיפזון ובבהילות, היכה העמלק בנחשלים שהשתרכו מאחור, בלית ברירה ומחוסר כוח. מי יודע אם לא גם בשל כך נדרשו אותם דורות קדומים לנדוד במדבר 40 שנה, מעין עונש על הזנחת החלשים והפקרתם. הותרת העייפים והיגעים מאחור, אינה דרכו של עם בן חורין, וכל עוד זו המציאות, הרי שכדברי המשוררת: "סימן שעוד לא הגענו והדרך עוד רבה".

מספרים על הרב אברהם יהושע השל, מענקי הרוח של יהדות המאה העשרים, שכאשר הגיע לסיומה של ברכת המזון, אל מילות הפסוק: נַעַר הָיִיתִי גַּם-זָקַנְתִּי וְלֹא-רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ, מְבַקֶּשׁ-לָחֶם" (תהילים לז כה), נהג להצניע את קולו ולומר את המילים בלחישה, מתוך תחושה כי הפער בין המילים למציאות החיים בלתי נסבל. בערב חג החירות, סביב שולחנות עמוסים, טוב יהיה לתת את הדעת גם על החובה לממש את החירות הריבונית שלנו באמצעות הבטחת חירותם וכבודם של כל המסבים לשולחן הישראלי הרחב. אם נשכיל לעשות זאת אולי יעלה בידינו עוד בדור הזה, לשיר לאחר הוצאת האפיקומן, את אותו הפסוק, אך הפעם בקול רם וברור.

עו"ד הרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה הרפורמית בישראל

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il