חינוך מן העבר

הטכנולוגיה היא תהליך שלם של חשיבה מורכבת שיש בה יצירתיות, מתן מענה לצרכים, תכנון, פיתוח, ייצור, שיכלול – וחוזר חלילה. היא הסיבה שלא נשארנו במערות, שלא הסתפקנו במאור של אש, שאנחנו רצים תמיד "לדבר הבא".

עוד ב-ynet מדע:

• בקרוב: ספורטאים מהונדסים גנטית
• הקרב בזקנה והתרופה לפרקינסון  
• חיי נצח: סוד התולעים הא-מיניות
  

האדם מעצב את סביבתו ומגביר את יכולותיו הביולוגיות עוד ועוד, והוא זה שמחליט אם זה יהיה לשימוש טוב או לשימוש רע, בין אם מדובר בפיתוח מעדר ובין אם מדובר בבניית מעבורת חלל. אין ספק שבמאה העשרים ואחת, הגענו ליכולת של פיתוח טכנולוגי הנושק לסינגולריות, היוצר דיון מרתק ומעורר אתגרי חשיבה, אתיקה ועשייה רבים. אבל בדיון הזה, על טכנולוגיות מכפילות ואירועי סינגולריות, נעדרת התייחסות משמעותית ומעמיקה לשתי בעיות כל כך מרכזיות בחיינו, שהיעדרן מהדיון מעורר תמיהה.

הבעיה הראשונה היא בעיה חברתית-מערכתית. הביטו בשינוי העצום שחל בשלל תחומי חיינו במאה השנים האחרונות: אם רופא שחי בתחילת המאה העשרים ייכנס פתאום היום, לאחר כמאה שנה, לבית חולים, סביר להניח שלא נסכים לשים את בריאותנו בידיו מסיבה פשוטה: אין שום סיכוי שהוא יכיר את סביבתו או יבין כיצד היא פועלת. הוא לא יידע מהם המכשירים המהבהבים העומדים לרשותו, לא יבין למה נועדו תרופות פשוטות כגון אנטיביוטיקה וחלק ארי מהתופעות הנפוצות ביותר הקיימות היום לא יהיו מוכרות לו כלל. אם האחים רייט יתעוררו פתאום הם לא יאמינו מה קרה לתחום התעופה מאז שהם הצליחו לטוס ב"מכונה המעופפת" שהמציאו, הנרי פורד ישתאה לנוכח מה שקרה למכוניות מאז מודל T, שלא לדבר על תגובתו של בל למראה האייפון. הקצב הסינגולרי אינו "העתיד". במידה רבה הוא כבר כאן. עכשיו שוו בנפשכם שאותו רופא, או האחים רייט, ייכנסו לכתה בבית ספר. "או!" הם יגידו, ואולי ינשמו לרווחה."סוף סוף – את זה אנחנו מכירים!"

וזו בדיוק הבעיה. מערכת החינוך הממוסדת – המבנה שלה, מטרותיה, המתודולוגיות שלה, הסביבה הלימודית – כל אלה כמעט לא השתנו. זה לא עניין של מחשב-לכל-ילד או של לוח-חכם. זה עניין של תפיסת עולם. תפיסת החינוך הבסיסית שלנו כמעט שלא השתנתה מאז המהפכה התעשייתית: הבו לנו פועלים/מדענים/מהנדסים (מחק את המיותר וכתוב את המושג הטרנדי הרלוונטי, זה עדיין אותו הדבר) שמצטיינים בבחינות כאלה או אחרות. זה הכל.

מערכת החינוך כמעט ולא השתנתה(צילום: ירון ברנר)

המהפכות התפיסתיות, המתבססות על יצירתיות וחתירה תמידית לשינוי, שהביאו להתקדמות האנושות בכל שאר התחומים, "דילגו" על תפיסת החינוך. הפער הזה, בין מה שיש לשאר תחומי החיים להציע לבין היכולת שלנו כחברה להכין את ילדנו לכך באמצעות מערכת חינוך המותאמת לכך, חייב להיות במרכז הדיון על סינגולריות. ריי קורצוויל, הוגה תאוריית הסינגולריות, אמר כי העתיד נראה מבטיח, בין השאר, כי מספר בתי הספר במדינות מתפתחות הוכפל פי שלוש. שילוש מספר בתי הספר במדינות מתפתחות הוא מגמה מבורכת רק אם נדע בדיוק מה אנחנו רוצים ללמד שם – ולשם מה.

המכונה שאהבה אותי

הבעיה השנייה מתחילה ברמה האישית-רגשית. לפני כחמישים שנה כתב היהודי-אמריקאי אלן שרמן שיר בשם "אוטומציה". בשירו, הוא מתאר את השתלטות המכונה על האדם. המכונה מחליפה אותו בעבודה, מייצרת עבורו קפה ומזון, מספרת לו סיפורי לילה טוב ומכסה אותו בשמיכה. "אבל כשהיא התיישבה על ברכיי ואמרה שהיא אוהבת אותי", שר שרמן, "זה השלב שבו ניתקתי אותה מהחשמל!" בדרכו הסרקסטית, מתאר שרמן את אחת הבעיות המרכזיות העומדות בלב הדיון של עתידנים בכלל וסינגולריסטים בפרט: היעדר ההתייחסות להשלכות הרגשיות של הסינגולריות.

אחת התוצאות של הסינגולריות היא עלייה בתוחלת החיים. בעת האחרונה, עתידנים מדברים על "מגה-חיים", באורך מאה וחמישים שנה. שוו בנפשכם את החיים האלה. מה עושים עם מאה וחמישים שנה? מחליפים כמה וכמה קריירות; לומדים עוד תואר, עוד תחום; מתמחים בדברים שונים; מטיילים בכל העולם, אולי אפילו מחוץ לכדור הארץ. בחלק מהמקומות משתקעים לכמה שנים, מכירים אנשים חדשים, מנהגים חדשים, אפשרויות חדשות – ואחרי עשרים-שלושים שנה, שוב עוברים.

כיצד ישפיעו מגה-חיים כאלה על היכולות הרגשיות שלנו? איזה מן קשרים אנושיים נבנה עם שכנינו, במקומות העבודה שלנו? כיצד נבלה את שעות הפנאי? האם בן או בת זוג שבחרנו בגיל עשרים או שלושים עדיין יתאימו לנו גם בגיל מאה וחמש? מה יקרה למבנה החברתי הבסיסי ביותר שלנו – הזוג והמשפחה? האם נהיה יותר מאושרים? חברותיים? מדוכאים? רבות כבר נאמר על טעותו של דקארט: לא די שאני חושב, אני צריך גם להרגיש כדי לומר משמע אני קיים. בעידן שבו היכולת הקוגניטיבית שלנו מרקיעה לגבולות הסינגולריות, הפער בינה לבין התפתחות היכולות הרגשיות שלנו הולך וגדל. כיצד נתמודד עם פער זה?

התשובות לשאלות אלה דורשות התייחסות אמיצה, שהיא מעבר לגבולות הפרדיגמות המוכרות לנו. הרבה יותר קל להתמודד עם ההחלטה להתיישב בכוכב לכת אחר או עם ההחלטה לפתח רובוט זעיר המווסת את הסוכר בדמנו מאשר להתמודד עם הצורך לבחון מחדש את תפיסת החינוך והזוגיות שלנו, אבל אלה בדיוק השאלות שאנו חייבים לשאול את עצמנו. נשאלת השאלה, האם יש לנו האומץ הדרוש גם לתת תשובות חדשניות.

הכותבת היא מנכ"לית קרן וולף .