משחק הדיור: ליצור תחרות לתל-אביב

אם מגורים בתל-אביב יקרים לך, מדוע אינך עוזב למקום אחר? זו השאלה המוטחת בתושביה הצעירים של תל-אביב. התשובה היא המפתח להבנת הבעיה ולמציאת פתרונות.

אני מציע לנתח את הבעיה לפי המודל הבא: צעירים מעדיפים לגור ליד צעירים כמותם. הם רוצים בחברת הדומים להם ורוצים ליהנות מזני עסקים, ערכים ותרבות שפורחים באזורים שכאלו. אלא שבשנים האחרונות גם עשירים רוצים לגור באזורים הללו. כך מאמירים המחירים במתחמי הצעירים בתל-אביב. חרף עליית המחירים צעירי העיר אינם עוזבים, כי כאמור, כל צעיר משתוקק לגור ליד דומיו. מה שמעניין הוא שגם אם כל הצעירים התל-אביבים ירוויחו מירידת מחירים בעקבות עזיבה המונית, לחיפה למשל – ייתכן מאוד שאף לא אחד מהם לא יעשה זאת, שכן כל זמן שיתר אותם צעירים גרים בתל-אביב, הוא יחפוץ לגור בה.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

אל תגרשו אותם אל מותם / יהודה באואר

איך למדתי לאהוב את ישראל / רומאו מונטיירו

אז אולי תעברו לחיפה? הכניסה למנהרות הכרמל (צילום: אבישג שאר-ישוב)

ייתכן מאוד שהמגורים של כל אותם צעירים בעיר הם נורמה חברתית יציבה, שיווי משקל - שכן לאף צעיר בודד לא משתלם לעזוב לחיפה, כל עוד יתר הצעירים גרים בתל-אביב.

מה ניתן לעשות כדי להיחלץ מהמצב הזה?

אפשרות אחת היא להוזיל את המחירים בתל-אביב על-ידי הרתעת העשירים מלהקפיץ את המחירים באזורי הביקוש של הצעירים. לצורך זה ניתן, למשל, להפוך נתיבים בעיר למותרים לתחבורה ציבורית בלבד, לעודד מוקדים מבריחי עשירים, כמו פאבים רועשים, וכן לאסור על הקבלנים בנייה של דירות רחבות ידיים.

אפשרות שנייה היא לייסד מוקד חדש לצעירים ולאנשי תרבות ואמנות. את זאת ניתן להשיג בכמה דרכים: הדרך הראשונה היא לתת לכוחות השוק לעשות את שלהם. באופן פרדוכסלי, ייתכן שצעירים תל-אביבים היו מרוויחים הרבה יותר דווקא לו היו מחירי הדירות מאמירים: אז צעירים ואמנים רבים היו עוזבים את תל-אביב ופונים למקום אחר, שבו לאותם אנשים היה מתאפשר לגור ליד דומיהם במחירים זולים. כך הייתה נפתרת הבעיה שהצעירים מתקשים להיחלץ ממנה. אך הסתמכות על כוחות השוק במקרה הזה היא בעייתית: ראשית, לא ודאִי שהמחירים יעלו עד שישתלם למאסה גדולה של צעירים לעזוב את העיר, וגם אם כן - הם יתקשו להסתנכרן על אזור צעיר חדש. בנוסף, ייתכן שברגע שיתחילו צעירים לעזוב, יחזרו המחירים לקדמותם. או אז ייתכן שחלק יישארו, אבל לפחות חלק מהעוזבים יספיקו להקים אזור צעירים מתחרה. כך או אחרת, מובן שלַ"שוק" ייקח זמן לפעול.

הדרך השנייה, שאינה סומכת על כוחות השוק בלבד, היא התארגנות צעירים לעזיבה למקום חדש. כשם שהקמת קבוצת רכישה מקלה על רוכשי הדירות, כך גם קבוצת השכרה תקל על השוכרים.

הדרך השלישית למשיכת צעירים לאזור חדש היא התערבות שלטונית: זו יכולה לשפר את התחבורה הציבורית מאזורים מרוחקים לעיר ולקבוע בהם תאורה. ניתן גם לאמץ את פתרון אבא חושי: להקצות בעיר, דוגמת חיפה, מקומות מגורים זולים לאמנים ולאנשי תרבות כדי למשוך אותם, והם ימשכו אחריהם צעירים אחרים. הבעיה בפתרון הזה היא הפתח הנפער לשחיתות, לאפליה ולהתערבות שלטונית באמנות.

ניתן לנקוט תמריצי משיכה חלשים יותר, דוגמת סבסוד אירועי אמנות. החברה הישראלית כולה תרוויח מכך שיקום מרכז תרבותי חדש ומתחרה לתל-אביב. אפשרות נוספת היא הגדלת ההיצע, למשל על-ידי סילוק הקריה מתל-אביב והטלת מיסוי על עשירי העולם המחזיקים בה דירות ריקות.

הכותב הוא דוקטורנט אצל זוכה פרס נובל, פרופ' ישראל אומן, ומרצה לניתוח משחקי של המשפט 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il