לאכול בליל הסדר עם הרעבים

חמישה ימים אחרי הרעש הגדול שקם בעקבות הביקורת של השר כחלון על התנהלות העמותות המחלקות מזון בערב פסח, התיצבתי למשמרת התנדבות באירוע ליל הסדר של עמותת 'לשובע'.

השר כחלון צודק, הצורך לצלם נזקקים ולחלק ארגזים ולפרסם כדי למשוך תורמים אכן לא ראוי, אבל ספק אם לשר כחלון יש מענה אמיתי לקשישה שישבה בשולחן עליו הייתי מופקדת במהלך הערב, אותה קשישה שטרחה להתלבש במיטב בגדיה ובזוג עגילים ושפתון אבל טרפה את האוכל וביקשה ממני תוספת ארוזה הביתה וגם שתי חבילות מצות, כדי שיהיה לה מה לאכול במהלך החג.

עמותת 'לשובע' אינה עמותה מוכרת, כאן לא מצלמים נזקקים. הרבה מחבריי, גם אלו הפעילים בתחום ההתנדבות לא שמעו עליה. אני מאחלת להם שגם לא ישמעו עליה ולא יזדקקו לה לעולם. עמותת לשובע מפעילה שלוש מסעדות לנזקקים ברחבי הארץ, בתי מחסה לחסרי בית, ו-14 בתי נוער לנוער בסיכון.

מזה שש שנים, בכל ליל סדר, מקיימים המתנדבים והצוות אירוע חגיגי למי שאין לו, שאין לו בית או משפחה או כסף לקנות מצרכים. בני אדם שאפילו הארגז המתוקשר שהשר כחלון כל כך מתנגד לו לא מגיע אליהם, שלא לדבר על תלושי המזון עליהם גאוותו, המגיעים לחלק קטן מאד מאותם נזקקים וגם זה בשיתוף ארגון פילנתרופי אזרחי שנאלץ לצלם ולפרסם את הפעילות שלו.

לכאורה עוד משפחה בדרך לארוחה משפחתית חגיגית

השתדלנו מאד למלא כמעט כל בקשה שהופנתה אלינו במהלך הערב. בלשובע התכוננו לארח כ-250 איש ואישה אך הגיעו רק מאה וחמישים, סימן טוב לבאות? אני לא בטוחה כלל.

מיהם האנשים האלו שסועדים בערב החג בבית תמחוי, חגיגי ככל שיהיה? בשולחן שלי ישבה גברת מבוגרת והיא לא היתה הקשישה היחידה באולם. תהיתי במהלך הערב היכן המשפחות של הנשים האלו? איך ייתכן שאף אחד לא שם לב כמה הן רעבות?

אליה הצטרפו שני גברים בודדים ומשפחת עולים חדשים. כולם השתדלו מאד לקראת האירוע, אילו פגשתם אותם ברחוב לפני או אחרי לא הייתם מנחשים לאן מועדות פניהם, לכאורה עוד משפחה בדרך לארוחה משפחתית חגיגית.

בשולחנות לידינו ישבו משפחות עולים נוספות, קשישים בודדים רבים וחלק מדיירי הגגונים - 3 מעונות לדרי רחוב, לנשים וגברים הפועלים בתל אביב מאז 1986, במעונות מקבל כל דר רחוב ללא שאלות וללא קריטריונים וללא תשלום מיטה נקיה, אוכל חם ומקלחת חמה.

התנדבות היא מילת המפתח בערב הזה ובכלל, המנכ"ל וחברי ההנהלה בלשובע אינם מקבלים שכר, כמו בהרבה עמותות אחרות הפועלות למען נזקקים, אך גם ההתגוללות על אלו המקבלים שכר אינה ברורה לי כלל, ברור לחלוטין שאדם מוכשר העומד בראש גופים המאכילים מדי שבוע מאות אלפי אנשים ראוי למשכורת, ויכלו להרויח פי ארבעה ויותר בשוק החופשי.

אל תטעו בי - גם אני חושבת שהענקת תלושי קניה לנזקקים או יותר נכון - העלאת סכום הקצבאות הם פתרונות הרבה יותר טובים מחלוקת ארגזים, רק שאני מתקשה לראות את המדינה שלי מתגייסת כדי שלאנשים האלו יהיו תלושים או כמה מאות שקלים נוספים בקצבה במהלך כל השנה - מדי חודש בחודשו, ואם בישראל אין רעב אמיתי אלא 'רק' חוסר בטחון תזונתי, הרי שזה בזכות אותן עמותות הממלאות את הואקום שמותירה המדינה.

עדיין חשים את צריבת הבושה

אמא שלי נוהגת לומר שמי שאין לו לאן ללכת בליל הסדר מסכן, אבל המתנדבים שהגיעו לליל הסדר רחוקים מלהיות מסכנים. כולם ויתרו על הזמנות מחברים ובני משפחות כדי לעמול במטבח, בהגשה, בשירה וריקודים וכמובן גם בתורנות הנקיון שלאחרי הארוחה, פגשתי אנשים נהדרים, חדורים ברצון לעזור, למשל שתי הבחורות המופלאות שהביאו עמן את כל המשפחה להתנדב , כולל הילדים. ליל סדר בבית תמחוי אולי אינו נראה כמו המקום האידילי לבלות עם המשפחה, אבל למשפחות הנזקקים ובעיקר לילדים זה היה הפרס הגדול, הנורמליזציה של הסיטואציה הנוראית בה ילדים נאלצים להשתתף בסדר נזקקים שכזה. להם קשה יותר מכולם. הם עדיין חשים את צריבת הבושה.

האוכל זרם בכמויות לפני ואחרי ובמהלך קריאת ההגדה וטוב שכך, כמעט כל מי שהגיע ביקש תוספות ומנות ארוזות לימים שאחרי, הימים הנוראיים, אלו שבהם כבות המצלמות שהשר כחלון כל כך לא אוהב, ומאות אלפי אנשים שוקעים שוב לתוך חוסר הודאות, אותם ימים שבהם מנהלי עמותות ומתנדבים נאלצים שוב לשבור את הראש איך לגייס תרומות ולהמשיך להאכיל את אלו שזקוקים להם, עד שהמדינה תתעורר.

אין רעב המוני בישראל, נכון. צודקים הכלכלנים וצודק השר כחלון שארגזים וצילומים וימי התרמה ואולי אפילו ארוחת חג חגיגית כזו אינם הפתרון המיטבי, אבל ישנו רעב, כיסי רעב ונזקקות ואומללות ובדידות. בדידות ששלשום, לכמה שעות בלבד, זכתה להפוגה ולחיבוק ולשקית אוכל עמוסה שתחמם קצת את הלב ואת הבטן.

• לתרומות מזון וכסף ולהתנדבות ב"לשובע" לחצו כאן