גינטר גראס איבד את הבושה לשקר
גרמניה מבקרת את ישראל דרך קבע, וזו זכותה של ידידתנו הגדולה באירופה. מנגד, שירו של גראס הוא צרור שקרים שנועד לכסות על בעייתו האמיתית - מדינת היהודים, בלי קשר למעשיה
זר מוחלט, לו נתקל בימים האחרונים בעיתונות הגרמנית ובשיח ברשתות החברתיות, היה ודאי משפשף עיניו בתדהמה. שירו של גינטר גראס - כתב הסתה רדוד, לא פחות מכך, באריזה של פואמה ותחת הכותרת היומרנית "מה שחייב להיאמר" - מסרב לרדת מהכותרות ברפובליקה הפדרלית, ולא רק בה.
שירו של גראס, למקרה שלא הספקתם להתעדכן, מלווה בהבהרה קלאסית של מי ששירת בוואפן אס-אס בצעירותו וכעת מרגיש "מחובר לישראל ומעוניין להישאר כך". המשורר מדבר על מדינת היהודים כסיכון הגדול ביותר ל"שלום העולמי השברירי גם כך" ומזהיר מפני פעולה ישראלית שתכחיד את האיראנים ותהפוך את בני עמו "לספקים של פשע".
עוד בערוץ הדעות של ynet:
כבוד להיות פרסונה נון גראטה / איל מגד
משחק הדיור: ליצור תחרות לתל-אביב / אורי וייס
בפועל, זהו פמפלט הסתה של גראס. הסיבה לחשיפה חסרת הפרופורציות שלו טמונה כמובן בראש ובראשונה בהיותו של גראס חתן פרס נובל לספרות. ראוי בעיניי לתהות כיצד סופר מוערך כמו גראס ועורכים נבחרים ב''זידוייטשה צייטונג'' סבורים שכתיבת תוכן מגוחך ומנותק כל כך תוך שימת פסיקים מרובים ולחיצה על המקש "אנטר" הופכת דבר ל"שיר". מאידך, יש לציין את גל מאמרי התגובה שמפורסמים בכל כלי התקשורת בגרמניה מאז יום רביעי - והם שנותנים כעת את הטון.
ואולם, זהות הכותב אינה הסיבה היחידה לחשיפה הנרחבת. מי שבוחר, הן בגרמניה והן בישראל, להתמקד רק בגראס - מחמיץ את הלך הרוח שהולך וצובר תאוצה בשיחות הסלון והרחוב בגרמניה או מעלים ממנו עין. מדובר ביציאה מסוימת מהארון הגרמני, לפחות בכל הקשור לסוגיית הסיוע לישראל, עם הצוללות במרכז. בביקוריי האחרונים בגרמניה הופתעתי לגלות
עד כמה מימון הצוללות לישראל נמצא בדיון סוער אצל הגרמנים בשיחות הפוליטיות בין חברים, אבל נעדר מטורי ביקורת בעיתונים.
בכך שעיתון כמו "זידוייטשה צייטונג" עצמו מפרסם חדשות לבקרים ביקורת על מדיניות ישראל הנוכחית אין כל פסול, להיפך. בין שתי דמוקרטיות טוב שכך יהיה. לידידתה הגדולה של ישראל באירופה יש זכות לבחון את מדיניות ישראל, במיוחד בכל הקשור לשטחים. בכך אין כל קשר לזיכרון ולקחי השואה. אנגלה מרקל, אגב, עושה זאת באופן עקבי.
השוני בכתבו הנוכחי של גראס טמון בבוטות, בחוסר הבושה לכתוב על איומים שאינם קיימים (להלן: שאיפתה של ישראל להוריד את איראן מהמפה תוך שימוש בצוללות הגרמניות), להשכיח בכוונה איומים קיימים (אלה החוזרים ונשנים כלפי ישראל עצמה מן הצד האיראני), ובלשון ברורה יותר, תופעה שגינטר גראס לא ראה כבר הרבה שנים, מאז היותו נער: חוסר הבושה לכתוב שקרים להמונים.
גראס הרי לא יכתוב דבר על היהודים בגרמניה של היום או באירופה בכללה. לא מאהבה גדולה לצאצאיו של אברהם באירופה: הוא פשוט יודע שאין בכך כיום כל תועלת. הפוטנציאל של האנטישמיות הקלאסית תם ביבשת מבחינה פוליטית. אך ממש כמו האנטישמים החדשים האחרים באירופה, הטקסט של גראס מציג את השלב הבא: תקיפת ישראל כפשוטה. לא על מדיניותה בשטחים, לא על טעויותיה, על ישראל עצמה כדמון שעשוי להחריב את "שלום העולם השברירי גם כך", תוך מתן מצג שווא שבלעדי מדינת היהודים הסיכון לא היה קיים עבור הגרמנים. כלשונו של גראס:
"מסופקת צוללת נוספת לישראל, שמומחיותה
אחת היא, להוביל חומרי נפץ משמידי כל"
השיר, כפי שהגדיר היטב במאמר ב"ניו-ריפבליק" הפרופ' להיסטוריה אירופית ג'פרי הס, הוא "קהה מבחינה מוסרית ומביך מבחינה פוליטית". אך גראס, כידוע, רחוק מלהיות תמים, טיפש או מביך. לא בכדי הסכנה היחידה שגראס רואה היא מדינת היהודים ושגעונותיה. ההבדל היחיד הוא שהיום זה עם מדינה, בעבר בלעדיה.
ראוי שהן השמאל הגרמני והן זה הישראלי, שחלקו הרדיקלי כבר העלה ושיבח את "יצירתו" של גראס בפייסבוק, יבדיל בין סוגי הביקורת, במקום לחבק אותה אוטומטית. הלוואי שבעייתו של גראס הייתה מדיניותה של ישראל וממשלת נתניהו. הלוואי גם שבאמת ובתמים הבעיה מבחינתו הייתה הגרעין של ישראל, תוך כדי התייחסות לסכנה האיראנית. הבעיה בטקסט של גראס היא אחרת: ישראל - בלי סייג ובאופן בלעדי.
טוב שהגיב בנימין נתניהו כפי שהגיב. לכל גרמני מהדור של אחרי השואה הזכות לבקר את מעשיה של ישראל. לגינטר גראס, לעומת זאת, צריך בהחלט לומר: מי שהשתיק במשך שנים את שירותו כצעיר עבור הנאצים, אל לו לכתוב "את מה שצריך להיאמר" לגרמנים, שכביכול יהפכו לקורבן מעשיה של מדינת היהודים בעזרת הצוללות הגרמניות. האחרונות נועדו במובהק כדי להגן על ישראל במקרה של מוצא אחרון, התקפה גרעינית עליה, כלומר מפני שואה שנייה. זו בדיוק המחויבות הנצחית של הממשל הגרמני כלפי ישראל - ובצדק היסטורי גמור.
על סופר כמו גראס הייתי רוצה לסיים ולכתוב שזקנתו מביישת את בחרותו, אלא שגם בחרותו אינה משהו לכתוב עליו הביתה. נסתפק אפוא בספרי המופת שבאמצע. בזאת, ותו לא.
דור גליק, אחראי על פרויקט "אנשי גשר" במכון גתה, המרכז לתרבות גרמניה ולשפתה. הוא לומד יחסים בין-לאומיים והיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית בירושלים.
לפנייה לכתב/ת 
