"שרלוק" של ה-BBC: עבודת בילוש מבריקה
שרלוק הולמס הוא הדמות הבדיונית הכי משוחזרת ומשודרת בהיסטוריה של תרבות ההמונים. אבל סדרת הטלוויזיה החדשה על הרפתקאותיו שהפיקו בחוכמה אנשי ה-BBC, מוכיחה שאיכות ועכשוויות הופכות את המיתוס לגאוני מתמיד
זו הברקה שנושקת לגאוניות, זה עונג צרוף וממתק נפלא לחובבי צמרמורת בגב וזה מתחבא ב-HOT VOD, בינתיים בחינם, ורק שלושה פרקים. "שרלוק" היא סדרה שתצמיד למסך את חובבי הדרמה הבריטית, וגם את אלה שחשו צורך להספיד אותה בטרם עת. היא תרתק את המכורים ל-CSI ותוכיח להם שטכנולוגיה מהבהבת ומרצדת זה בסדר גמור, אבל נפלאות המוח האנושי ממש לא מסתכמות ביכולת ללחוץ על כפתורים.
היא עשויה ליצור דור חדש של מעריצי שרלוק גם אצלנו, כפי שעשתה באנגליה, ובכל פרק היא תשאיר טעם של עוד. ויש עוד, כי במכורתה כבר עובדים על העונה השלישית. בצעד מאד לא אופייני לזהירות התקציבית, ב-BBC הזמינו שתי עונות בבת אחת אחרי ההצלחה של הראשונה.
אם צריך הוכחה שלעתים איכות ופופולריות יכולים ליצור זוג מוצלח, זו הגיעה כבר אחרי הפרק הראשון ששודר באנגליה לפני שנה ויותר: שיאי צפייה נשקו לביקורות מלאות שבחים, ואפילו גדולי הטהרנים המומחים ליצירתו של ארתור קונאו דויל, לא מחו ולא דחו את הקונספט שנאמנות עלילתית רופפת למקור, תוך הבנה שהמקור גדול מכל עלילותיו.
שרלוק: הבלש והמיתוס
שרלוק הולמס הוא הדמות הבדיונית הכי מצולמת, מומחזת ומשודרת
בהיסטוריה הקצרה של תרבות ההמונים. שיחזורים, עיבודים והפקות של עלילות חדשות שלו מיוצרים כל הזמן, אבל מעולם זה לא נעשה כך עד שהגיעוו סטיבן מופאט ומארק גאטיס, מן הכותבים הבולטים בסדרת המד"ב "ד"ר הו", למשרדי חברת ההפקה של בריל ורטו ("זיווגים") והציעו לה לעדכן את הבלש - כלומר, למקם אותו בלונדון של ימינו, כולל קו רקיע עם גלגל ענק וחיים מלאי גדג'טים.
ד"ר ווטסון החדש חוזר פצוע והלום קרב מאפגניסטן ומנהל שיחות כנות על הומוסקסואליות והתמכרות למדבקות ניקוטין. בריל ורטו קנתה את זה מיד וכך עשה גם ה-BBC, ואף אחד לא הצטער על ההחלטה - לא אחרי נתוני הרייטינג, פרסי הבפט"א, העליה הדרמטית במכירות ספרי ארתור קונאן דויל וההכנסות הבלתי צפויות של "ספידי", הסנדביצ'יה האמיתית הממקומת בקומת הקרקע של הבית בו צולמו פרקי הסדרה. ברור שהכתובת (הבדיונית) היא רחוב בייקר 221 ב', וברור שעדיין יש שם בעלת בית חביבה ומקשישה, אבל ברוח הזמן, היא לא תכין תה לג'נטלמנים הצעירים שגרים בשכירות, והיא גם שואלת בעדינות ליברלית אם הם זקוקים ליותר מחדר שינה אחד.
אבל העדכנות היא רק תחילתה של ההברקה. כל אספקט יצירתי בסדרה הזאת טופל בהמון כישרון ואהבה, שמתחילה בהערצה של הכותבים לטקסטים המקוריים של קונאן דויל, ובהבנה ששרלוק כבר אינו דמות ספרותית אלא מיתוס.
ההבדל הבולט בין סיפור למיתוס הוא בדיוק בכך שפרטי העלילה כבר אינם לב הענין, ומתוכם צומחת דמות שעלה אפשר להלביש המון עלילות ועדיין לזהות בה את הארכיטיפ המקורי. אודיסאוס של הומרוס "ויוליסס" של ג'יימס ג'ויס נעים בזמנים, במקומות ובתרבויות שונות בתכלית זו מזו, ובכל זאת היו יכולים לזהות זה את זה במראה כתאומים לו נפגשו במקרה. ואם יציר הבדיון המקורי של קונאן דויל היה נתקל בצאצא המעודכן שלו, ייתכן שהיה שש לשתף עמו פעולה, למרות האינדיבידואליזם הקיצוני שיוחס לו.
זהו איפוא הגרעין הרעיוני של הסדרה: ההכרה ששרלוק הוא גיבור האינדיבידואל הרציונלי על פני סביבתו. ייתכן שזה המיתוס המודרני הראשון מאז שקיבלנו את דוקטור פאוסטוס ודון ז'ואן לפנתיאון הנצח של גיבורי התרבות המערבית. ההברקה הזאת הולכת ומסתעפת בבניה מופתית של הדמות. תכירו את השחקן הנושא על כתפיו שם (אמיתי) שנשמע כפרודיה: בנדיקט קאמרבאטץ'. הקור המקפיא הנושב מעיניו התכולות, התנשאותו החיננית על פני "אידיוטים" (רוב האנושות) וידענותו המופלגת בטבע האדם יהפכו אותו למישהו שתרצו לשנוא, אבל הצורך המתמיד שלו בהכרה ואהבה, כמו גם לבושו הלורד-ביירוני וחיוכיו הממיסים, יגרמו לכם לחשוב, שוב, כי הנה נולד סמל סקס בריטי חדש, ואפשר בהחלט להתאהב בו לרגעים.
במיוחד מפני שהוא מביא אל המסך טונות של כריזמה, וזו, כך הבינו היוצרים,
היא המפתח לחיבה המתמשכת שאנו רוחשים לשרלוק. לא כולנו מצויים בפרטי היחסים בינו לבין פרופסור מוריארטי, אויבו המר והקשה ביותר. רובנו ככל הנראה לא יכולים לצטט יותר מ"אלמנטרי, דוקטור ווטסון" אבל לא יודעים בודאות אם אכן המשפט הזה נאמר אי-פעם בכתובים או שהוא עצמו חלקיק של מיתוס. לא חשוב, לא משנה: האיכות המופתית של הסדרה עומדת בפני עצמה. היא לא נועדה רק למכורים למקור, אלא למכורים לטלוויזיה משובחת.
כל פרק אמנם מסתמך על אחד מסיפורין של קונאן דויל, אבל ליוצרים היתה חירות מושלמת לעשות בהם כרצונם, והם עשו עבודה מצוינת ששמרה על הגרעין המקורי אבל הצמיחה מתוכו פרחים חדשים ועצמאיים לגמרי. הדיאלוג, למשל, מזכיר דרמות פשע הוליוודיות אפלות משנות ה-40, והוא מהיר, שנון, עצבני ורהוט לעילא.
המתח ההולך ונבנה בין שרלוק לווטסון גם הוא מתוסרט לא פחות טוב, פרטי הטריוויה ההופכים לאבני הבנין של פענוח התעלומה מרהיבים, כוח ההיסק של שרלוק עיין עולה על כל מה שמעבדת מז"פ יכולה להציע - והכול טובל במודעות-עצמית משובבת לב, באירוניה דקה שרק הבריטים יודעים להביא אל המסך מבלי להיכשל. מה עוד אפשר לבקש? רק שיועלו כל פרקי הסדרה, והעונה השנייה, כי אחרי שלושה שכבר נמצאים שם, בהחלט צריך עוד.
