פצלי שמן, זו באמת התשובה לבעיות האנרגיה?

לא מעט כתבות ודעות נכתבו בשנים האחרונות בעד ונגד הפקת נפט מפצלי שמן בחבל עדולם, ובכולן בלא מעט אינטרסים, יצרים והאשמות. באופן פופוליסטי, תמצית הוויכוח מוצגת כמאבק בין שני כוחות: מצד אחד ניצבת היכולת של מדינת ישראל למצות את מרבצי פצלי השמן בתחומה ולהשיג גיוון של מקורות אנרגיה ועצמאות אנרגטית במציאות גיאופוליטית מורכבת, שיובילו גם לירידה במחירי הדלק והחשמל וכיוצא בכך לירידת מחירים במשק. ממול ניצבת חשיבות השמירה על שטחים פתוחים ומגוון ביולוגי, על מקורות מים ועל איכות האוויר.

• לטורים נוספים של פרופסור עדי וולפסון
  

אבל למעשה הוויכוח הוא הרבה יותר עמוק: בעצם מדובר כאן על אופי התהליך בו המדינה צריכה להחליט אילו משאבי טבע שברשותה יש לנצל, היכן, כיצד ובאלו תנאים?

בכדי לפזר את הערפל נתחיל במספר עובדות. פצלי שמן הם סלעים עשירים בחומר אורגני, וככאלו ניתן לנצל אותם כמקור אנרגיה. השיטות המקובלות כיום לניצול פצלי השמן הן כרייה של הפצלים ושרפה ישירה שלהם כחומר בעירה, או פירוק של החומר האורגני בטמפרטורה גבוהה מעל 350-300 מעלות צלסיוס - תהליך שמדמה ומזרז את התהליך הטבעי ליצירת נפט במשך מיליוני שנים - ומיצוי של החומר האורגני לאחר הכרייה או מתחת לפני הקרקע.

ההבחנה בין הטכנולוגיות השונות היא מהותית. על הנייר ניתן לומר כי מבחינה סביבתית התהליך התת-קרקעי עדיף מפני שהוא כרוך בפגיעה קטנה יותר בפני הקרקע ומתבצע תוך מינימום פיזור של אבק, פליטות מופחתות של פחמן דו-חמצני ומזהמים אחרים לאטמוספרה, שימוש מופחת במים וביעילות וניצולת אנרגטית גבוהה יותר.

אבל אליה וקוץ בה: הניצול המסחרי של פצלי השמן בעולם כיום מבוצע רק לאחר כרייה או בתהליכים על פני הקרקע. הטכנולוגיה שמבקשים ליישם בישראל, לעומת זאת, הינה טכנולוגיה של מיצוי תת-קרקעי, שנבחנה עד עתה רק במספר מתקני ניסוי ולא בתהליך הפקה מסחרי ולכן הידע על השפעתה הסביבתית מוגבל.

כולם עסוקים במריבות 

אבל כאשר התקשורת רודפת אחר כותרות שלושת הקודקודים של הסיפור, היזם - IEI (חברת Israel Energy Initiatives), המדינה - משרד האנרגיה והמים, המשרד להגנת הסביבה ורשות המים, והציבור הרחב - שמיוצג על ידי ארגוני הסביבה ותושבי חבל עדולם, כולם עסוקים בלריב ולהצהיר הצהרות ולא מתעסקים בבחינה של התהליך הרחב יותר.

קריאה מדוקדקת בחומר שהיזם מספק מראה בברור כיצד לטענתו, הטכנולוגיות המיושמות כיום בעולם הן בעלות חסרונות, ואילו לזו שהוא מציע יש רק יתרונות. עם זאת, היזם אינו מתייחס ברצינות לטענות שהטכנולוגיה שהוא מציע היא בעצם בתולית. כמו כן, מבחינת היזם, המענה לכל שאלה בנוגע לפגיעה סביבתית הוא שלילי, וארגוני הסביבה הם בעצם האויב.

התושבים, לעומת זאת, נלחמים שוב על החצר האחורית שלהם ועל הטבע, וארגוני הסביבה מבקשים גם להפחית את השימוש בדלק. במקביל, שניהם לא מתחשבים מספיק בצרכים האנרגטיים של המדינה ואזרחיה.

גם הרשויות, שאמורות להיות הנציג שלנו מול היזמים, פועלות כהרגלן בכמה ראשים, לא מסונכרנות ולא מסכימות זו עם זו. בעוד שמשרד האנרגיה תומך ביוזמה, המשרד להגנת הסביבה פחות נלהב, ואילו רשות המים מאשרת את תוכנית הפיילוט אך מזהירה שיכולה להיות פגיעה באקוויפר ההר.

הפתרון: בדיקה בשלבים

אם כן, במבט הרחב יותר השלב הראשון צריך להיות הכנת תוכנית מתאר כוללת למשק האנרגיה בישראל. תוכנית כזו תבחן את מכלול מקורות האנרגיה ואת מיקומם, את השלבים שעל היזם והמדינה לעבור בשיתוף הציבור, בכדי ליישם טכנולוגיות, ואת האפשרויות והמגבלות לפיתוח טכנולוגיה זו או אחרת. תוכנית שכזו צריכה לקבוע האם הפקת אנרגיה מפצלי שמן בחבל עדולם באה בכלל בחשבון, מול החשש מפגיעה ברגישות הטבעית של האזור ובמאגרי מים?

השלב הבא צריך להיות בחינה מדוקדקת של הטכנולוגיה על ידי גורמים מקצועיים מטעם הממסד, במטרה לברר האם הטכנולוגיה ישימה ומה הסיכון הסביבתי שלה? בשלב זה יש להציב את המגבלות צריך לעבוד בהן. לבסוף, במידה ויתברר כי קיימת היתכנות לפיתוח בר-קיימא של מאגר פצלי השמן בחבל עדולם, יש לקיים הליך שקוף ומשתף מול הציבור הרחב ולבחון יחד את החלופות האפשרויות ואת היישום בשטח.

במצב הקיים נראה כי הפתרון המושכל הוא ללמוד את הטכנולוגיה המוצעת לעומק ולקיים קידוחי ניסיון קטנים ומוגבלים, שיכולים לשפוך אור על השאלות הרבות שנשארו תלויות באוויר. אבל איך שזה נראה כרגע, כל צד מתחפר בעמדתו ומאשים את הצד השני. החשש הלא מופרך של הציבור הרחב הוא, שברגע שהרכבת תצא מהתחנה המדינה לא תוכל לעצור אותה, גם אם היא תתגלה כלא יעילה ולא סביבתית.