ואז אני עוצר וחושב - ומה אם אבא היה כאן?

האבל שלי

ביום הזיכרון כולם עומדים בצפירה, מרכינים ראש, איש ומחשבותיו, ומתייחדים. אני בן 23, סטודנט, והתייתמתי מאבי בטרם מלאו לי אחת-עשרה שנים. חיי מלאים בדקות דומיה כאלה, ברגעים של אושר ושל עצב. אין בדקות האבל שלי צפירה המפלחת את האוויר. איש אינו עומד לידי. אני גם לא מרכין את הראש. כולם מסביבי ממשיכים ללכת לאנשהו, ורק אני עוצר וחושב: "מה אם".

מה אם אבא שלי היה לידי?

אף פעם לא ציינתי בפני אנשים את עובדת היותי יתום. להפך, תמיד ניסיתי להסוות זאת, להסתיר. אך כמו נכה שיבקש להסתיר את העובדה כי הוא נעזר בכיסא גלגלים, ניסיון זה לא צלח. הנכות שלי שם, נוכחת.

"זוכר את פניו, את קולו, את כפות ידיו". בזרועות אבא(צילום: באדיבות ארגון אלמנות ויתומי צה"ל)

רבים משתמשים בביטוי "מגש הכסף" בבואם לתאר את נפילתם של טובי בנינו, אותו "מגש" שהביא להקמת המדינה. בעיניי, מדינת ישראל נבנתה מצלקות: צלקת ועוד צלקת ועוד... סמויות מעין בלתי מיומנת - אלה הצלקות שנותרו בנפשותיהם של בני המשפחות השכולות. ילדים שהפכו ליתומים, נשים שהפכו באחת לאלמנות, הורים שקברו את ילדיהם. הצלקות יוצרות אותך, את מי שאתה. בסופו של דבר, הסיפור האמיתי מאחורי הקמת המדינה הוא סיפורו של כיסא שנותר ריק ליד השולחן בכל ארוחת ערב, בכל אירוע. כיסא שלעולם יישאר ריק. כיסא של אדם שלא ישוב עוד. בעולם מטורף שבו כולם מנסים להתעשר, לרוץ קדימה, בד בבד עם אסונות טבע, ומשטרים אשר קמים ונופלים... מה אתך? אתה רק רוצה לשבת עם אבא שלך, לשתות כוס קפה ולספר לו על התואר שאתה לומד, על בת הזוג שלך, על החלומות שלך. אבל אבא לא פה.

גם לי יש צלקות. כמו הפעם ההיא שילד שאת שמו כבר שכחתי אמר לי בבית הספר שהוא מרחם עליי כי אין לי אבא. או הפעם שבה היה משחק כדורסל "אבות נגד בנים", והאישה היחידה בקבוצת האבות הייתה אחותי. ועוד שלל אירועים טריביאליים בחייו של נער, כמו הגילוח הראשון, סתימה בכיור שלא ידעתי לפתוח, ובעיקר היעדר עצה וחיבוק של גבר, של אבא.

"הזיכרון מתבטא בצורך להיות הכי הבן הכי טוב". יצחק אברהמי ז"ל(צילום: באדיבות ארגון אלמנות ויתומי צה"ל)

רבים חושבים שגיל אחת-עשרה הוא גיל צעיר... אך לא הייתי צעיר מכדי לזכור.

אני זוכר את תווי פניו של אבי בבירור, את קולו החזק והבוטח, את כפות ידיו. נשארו זיכרונות, נשארה קלטת ישנה וסיפורים, אך בעיקר נשארו ערכים שאבא העניק לי.

לי אין יום זיכרון. יש לי חיים של זיכרון. הזיכרון אינו מתבטא בצפירות, לא בנאומים ולא בטקסים. הוא מתבטא בניסיון להיות הבן הכי טוב שאני יכול להיות עבור אבי, כי אני יודע שהוא שם למעלה, מסתכל, ואולי - רק אולי - אצליח גם להסב לו נחת.

אבא הותיר אחריו רעיה, שלוש בנות ובן, שאוהבים אותו ומתגעגעים אליו בכל רגע. למשפחה הצטרפו גם חתנים ונכדים שלא זכו להכיר את אבי. מי ייתן ולא נדע עוד שכול, שאף ילד לא יצטרך לגדול בלי אבא, שלא יתווספו עוד צלקות, כי כולם פה רוצים קצת שקט.

רועי אברהמי הוא בנו של יצחק אברהמי, שנפצע במלחמת יום הכיפורים ונפטר עקב פציעתו.

הדברים התפרסמו בחוברת "געגועים" של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, לציון יום הזיכרון.