לאם החורגת של בני, בבקשה תאהבי אותו

כשהייתי בת ארבע, ההורים שלי התגרשו. אני נשארתי עם אמי, בעוד אבא שלי כמעט מיד הכיר את מי שלימים הפכה לאשתו ולאם אחיי. הרבה אני לא זוכרת מהגיל הזה, אבל דבר אחד דווקא נחרט היטב בזיכרוני, וזו השאלה שכל אדם שני בערך שאל אותי בעיקשות ילדותית: "את שמחה או עצובה שההורים שלך התגרשו?".

עוד בנושא:

רווקה שהפכה לאם חורגת ותסביך אלקטרה

ילד של אמא: גברים שקשורים לאמהות שלהם  

בחירות זוגיות: שיקוף של חוויות הילדות שלנו?

הוא לא בשבילך, אמא

אותי לימדו לענות שאני שמחה על כך, כי הרי עכשיו יש לי שני בתים ושני חדרים ושתי מתנות בכל יום הולדת. אבל האמת הייתה שונה אלפי שנות אור מהדקלום: לא אהבתי להיות ילדה גרושה וכן, ככה הרגשתי, כי למרות שאבא שלי לא התגרש ממני, אני בגיל רך שכזה, ממש לא הבנתי את ההבדל, ידעתי רק את מה שחוויתי: אבא שלי איננו. אבא שלי בא להיות איתי רק בימי שלישי ואוסף אותי לבית אחר כל שבת שנייה. ובעיקר אני חושבת, הרגשתי כאב וגעגוע אין סופי.

מכתב מסוג קצת אחר

ילדים לא נשאלים אם הם רוצים שההורים שלהם יתגרשו, הם פשוט נאלצים לקבל את העובדה המוגמרת שאבא כבר לא שב הביתה בסוף היום, ולחיות איתה. הסיפור בדרך כלל הופך מורכב כשלתמונה נכנסת אשה נוספת.

אני בכוונה כותבת אשה ולא גבר, שכן על פי רוב או לפחות למיטב ידיעתי, האב, שעוזב או נעזב, נוטה למצוא אהבה וזוגיות מהר יותר מהאם שנותרה לגדל במשרה כמעט מלאה את ילדיהם המשותפים, ומפחדת פחד מוות מהכנסתו של גבר חדש הביתה, פן תשבור בשנית את הלב של ילדיה ותגרום צער נוסף במקרה של עזיבה.

יעל קראה את הטור שלי וצלצלה אלי נרגשת: "אני מבינה שאת כותבת מכתבים לאנשים, עורכת את הרגשות שלהם", אמרה לי. "אני צריכה מכתב אהבה מסוג קצת אחר", הוסיפה. "אני רוצה לכתוב לאשתו החדשה של הגרוש שלי. בדרך כלל אין לי התלבטויות באם לכתוב או לא, ואני עושה את זה נהדר לבד, אבל הפעם כל מילה חשובה לי מאד, עכשיו אני מוכרחה לדייק כדי שחלילה לא יתפשו אותי בצורה לא נכונה ואגרום נזק במקום רגיש ועדין כל כך".

אני, שמתייחסת לעצמי כאל כותבת מקצועית ויודעת להתמודד עם כל סוג של כתיבה ופניה, מצאתי את עצמי מתלבטת, הרגשתי שהיא מגוללת סיפור דומה מדי לשלי וזה קצת הפחיד אותי. אחרי יומיים של מחשבה החלטתי לכתוב ליעל את המכתב ולהתייחס אליו כאילו ניתנה לי בעצם הזכות לנסח בכתב את מה שכל אשה לגבר גרוש עם ילדים צריכה לדעת, או לפחות להבין רגע לפני ותוך כדי הקשר, כי אשה שנייה היא אחריות מהמעלה הראשונה. וכך נראה המכתב של יעל ל-ג', אשתו הטרייה של הגרוש שלה.

בשם האהבה

"אנחנו לא ממש מכירות, הגעת לחייו של א' לפני פחות משנה, והפכת לחלק מחייו של בני כמעט באותו הרגע. כבר הרבה זמן אני חושבת אם ואיך לכתוב לך, באופן בו המילים יובנו ויכתבו במדויק. מבלי שביקשת או רצית, קיבלת גם אותי לחייך, גם אותי ירשת, אותי ואת הילד שלי שמבלה ומלווה אותך כמעט חצי שבוע. אני גם יודעת שהוא לנצח יהיה סוג של הוכחה לחיים שהיו לבעלך קודם, ילד אחר, פרי אהבה גדולה ושמחה ענקית. לקחת על עצמך בשם האהבה, משימה לא פשוטה, בפרט בעבור רווקה שעוד לא חוותה אימהות. את הפכת לאם בחצי משרה לילד שהוא לא שלך, וזו בחירה אמיצה וקשה.

"אני יודעת שאי אפשר לבקש ממישהו שיאהב אדם אחר, ובכל זאת אני מבקשת ממך לאהוב אותו, כי מגיע לו וכי הוא לא אשם שהוריו התגרשו. ואני לא שם כדי לשמור עליו, לגונן ולהגן, זה רק הוא, אבא שלו ואת. אז בבקשה תאהבי אותו, תנהגי בו ברוך ובעדינות, כי כזה הוא, ילד עדין ורגיש שלפעמים מאוד עצוב ומתגעגע.

"אני סומכת עליך שתביני שלא בחרנו בזה, אבל הפכנו למשפחה אחת גדולה, ואני יודעת שנכנסת לזה בעיניים פקוחות ומרצון אבל אני גם זוכרת שלדעת ולחוות, הם שני דברים שונים כל כך עד שלפעמים המציאות עולה על כל תרחיש שיכולנו לדמיין. אני מבקשת שנהפוך את מה שאולי מרגיש כחסרון ליתרון, כי אני מניחה בידך את הדבר החשוב והיקר לי ביותר ומקווה שתהיי לו לדמות אוהבת, מעצימה ורגישה.

"יש לו אבא ואני יודעת שזה התפקיד שלו, אבל את חיה איתם, אתם ישנים יחד, אוכלים יחד, מדברים וצוחקים, ודרכו את מבינה כמה ילדים הם רגישים. הם מרגישים הכל, קולטים ופולטים כל מחשבה וכל מילה ואולי ובעיקר, את אלה שלא נאמרות. אשמח אם ניפגש, את ואני, נדבר ונכיר ואני בטוחה שאת זה, לא לקחת בחשבון כשהתחתנתם ובכל זאת, אנו שותפות לחייו ואפילו לגורלו של ילד, שכעת משותף לשלושתנו".

רגשות של ילד

אבל מה שבאמת חשוב להבין וכדאי שיפנימו כולם, אמהות ואבות, תותבים ותותבות, זו העובדה שילדים הם יצור רך ורגיש, בפרט כשהם קטנים. ילדים מרגישים הכל וכמו שהודגש במכתבה של יעל, בעיקר את מה שלא נאמר. ילדים קולטים וסופגים הבעות, תנועות ואנרגיה. הם מחקים ומתנהגים בהתאם למה שקורה סביבם ולא פעם, מה שבעבורכם שולי וזניח, בעבורם הוא עולם ומלואו.

אז נכון שלהתגרש עשויה להיות הבחירה ההוגנת וההגונה ביותר לכם ההורים, ולפעמים גם מתגלה כדבר הנכון והבריא עבור הילדים, אבל חשוב לדאוג, בכל רגע נתון, לעניין הקטן הזה שהוא המפתח לילדים שמחים, ילדים שיגדלו להיות מבוגרים בריאים בנפשם ואפילו מאושרים, והוא כמובן, אהבה.

תאהבו אותם, אהבה גדולה, ללא גבולות ובלי תנאים: חבקו אותם, טפחו אותם, דברו איתם, שתפו אותם. אל "תשמשו" בהם ואל תבלבלו אותם, והימנעו בכל מחיר, מלהעביר דרכם מסרים וכעסים ובעיקר, העניקו להם תחושה שגם כשהשינויים עצומים, יש דבר אחד בטוח ויציב בחייהם, והוא האהבה שלכם ההורים, וכלום, גם לא אישה נוספת, גם לא בית אחר וילדים חדשים, לא יעמדו ביניכם לבינם - כי אתם בשבילם ושלהם בכל מצב ובכל רגע נתון.

בחרו בני זוג שבאמת מסוגלים לראות את החיים כמכלול, אנשים שיהיו רגישים ובוגרים מספיק כדי להבין שהם הופכים למשפחה גם של הילד שלכם, לחלק משמעותי ובלתי נפרד מחייו ושכל מה שקורה היום משפיע והופך להיות המחר של הילדים שלכם.

לכל הכתבות, העדכונים והסקרים - כנסו לעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים

• הכותבת כותבת מכתבי אהבה לפרנסתה, ובעלת "טקסטורה - מילים של אהבה". הסיפור עצמו מבוסס על מקרה אמיתי