"הילדה שבי שואלת - למה עזבת?". מכתב לאבא

הספד

אבא מת כשהייתי בת ארבע וחצי.

אני זוכרת את הרגע שבו קראו לי למרפסת של סבא וסבתא. כשנכנסתי למרפסת ראיתי את סבא מחבק את דרור, ואת דרור מתייפח. בוכה. מיד עלו דמעות בעיניי, ועוד לפני ששמעתי דבר בכיתי יחד איתו. סבא אמר "ניבה, לדרור יש משהו להגיד לך". ודרור, אחי האהוב, משתנק ובקול שבור אומר לי: "ניבה, אבא מת!".

ומאז ואקום. אין זיכרון. משהו נמחק ונדחק עמוק.

אני זוכרת רגעים של בלבול. אני זוכרת אותי פעורת עיניים ולא מבינה. אני זוכרת ימים קשים בגן. אני זוכרת שנמנעתי מלבכות כדי לא להכאיב לאימא. כי אמא הייתה בוכה כל הזמן.

"הסקתי שלא כואב לי באמת". הראל בחיק אביה(צילום: באדיבות ארגון אלמנות ויתומי צה"ל)

מהר מאוד למדתי להיות ילדה גדולה ואחראית. אני לא זוכרת אותי ילדה קטנה מאז.

אני זוכרת שאמרו לי שאני בוודאי לא זוכרת אותו כי הייתי קטנה כשהוא נהרג. כילדה הסקתי מכך שכנראה לא כואב לי באמת. שמונופול הכאב הוא של המבוגרים. הבנתי שלבכות זה מכאיב לסביבה. אז הפסקתי לבכות. וכדי להפסיק לבכות הפסקתי להרגיש את הכאב.

התבגרתי כל כך מהר, מדי מהר, וכמיהתי לאב לא נתנה לי מנוח.

לימים מצאתי למי לקרוא "אבא", אבל זה לא היה זה... והחלל לא התמלא אלא פער בי בור עצום שהתכחשתי אליו שנים ארוכות.

אבא "רק" מת, זה הכול. כילדה מיהרתי להשתיק את אובדנו ולהדחיק את זיכרונו. כנערה לא נתתי ביטוי לכאב שרק הלך והעמיק. כאשה לא הבנתי עד כמה אבי חסר לי...

"מי ישווה לך, אבא?". משפחת הראל(צילום: באדיבות ארגון אלמנות ויתומי צה"ל)

הילדה שאני מעולם לא דיברה איתך, אבא, והילדה הזאת שבתוכי רוצה מאוד לעשות זאת כעת: אבא שלי, מדוע עזבת אותי?

מי יאהב אותי כמוך?

למה לא האמנת לי כשבכיתי לך וביקשתי שלא תיסע למילואים משום שאני פוחדת שתמות?

אתה כל כך חסר לי, כל כך קשה לי להיות חזקה.

אני רק ילדה קטנה שרוצה כל הזמן לבכות את אבא שלה!

למי אקרא: "אבא"? לסבא? לדרור אחי שהוא רק בן שש וחצי? למי?

אני רוצה להיות הילדה הקטנה של אבא שלי.

אני כל כך מתגעגעת אליך, אבא שלי, כל כך אוהבת אותך ואין לי מה לעשות עם כל האהבה הזאת. למי אתן אותה במקומך?

מי ישווה לך, אבא?

אבא'לה שלי, גיבור שלי.

ניבה הראל היא בתו של זכריה הראל, שכונה "ג'קי". הוא נולד ב-1943 בעיר דאהרה שבתימן, והתייתם בגיל צעיר מאביו. זכריה עלה עם משפחתו מתימן ב-1949 במסגרת מבצע "מרבד הקסמים" . הוא למד בבית הספר "בכר" שבאבן-יהודה, ובהמשך בפנימייה של כפר הנוער הדתי בכפר חסידים. הוא התעניין במוסיקה, ניגן בחליל ובתוף ואהב לשיר. הוא התגייס לצה"ל באוגוסט 1961 והתנדב לחיל הצנחנים. ב-1964 השתחרר. הוא נשא לאשה את רות, ונולדו להם בן ובת. זכריה הראל נפל ב-4 בנובמבר 1974 בעת מילוי תפקידו.

הדברים התפרסמו בחוברת "געגועים" של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, לציון יום הזיכרון.