חושך העיתונות: "הסנדק", גרסת בחדרי חרדים
פרשת "בחדרי חרדים" מובילה למסקנה עצובה: אפשר להוציא את החרדים מכלא התקשורת המגזרית, אל המרחב הפתוח של האינטרנט - אך אי אפשר לשחרר אותם מהנורמות הפסולות, שהפכו לחלק מהדי-אן-איי העיתונאי שלהם
ההלם, אף שייחלתי לו, לא בא. גל השמועות המקדימות שהתעופפו בחלל המעושן והסמיך על קו בני ברק-ירושלים, הספיקו לעצור אותו בזמן. במקצועי למדתי שאכזבות מאנשים שעליהם אנחנו סומכים, הן דברים שבשגרה.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
ועדיין, אחרי ההלם שלא בא עקב התפוצצותה המכוערת של פרשת "בחדרי חרדים" - הגיע במפתיע עצב עמוק. תיק "בחדרי חרדים", מסועף ונרחב ככל שיהיה - הוא בסך הכל ייצוג מדגמי של פורמט מוכר וידוע. עיתונים ותחנות רדיו במגזר נוהגים להעלים או להעלות פרסומים שלילים של בעלי עניין - מקורבי חצר ומקורבי "מצלצלים" - כאלה ואחרים כדבר שבשגרה, ובצורה אלגנטית יותר.
תמורת תקציבי פרסום דשנים, מישרות תפורות כאלו ואחרות, או אינטרסים עסקיים ואישיים - משגשגים שם על חשבון עקרונות פחות חשובים כמו, נגיד, "זכות הציבור לדעת".
עוד צהובון חרדי
פורטל "בחרדי חרדים" התיימר להיות מעל כל זה. אחרי עשור מבורך של פורום חתרני ובועט, שצף על פני הביצה
העכורה ומלאת הסודות המכונה גם "העיתונות החרדית", נוסד בשנת 2007 אתר החדשות שהתיימר להכחיד סופית את כל הנ"ל.
העסקנים ואישי הציבור המסובבים את המגזר כבר שנים בכחש ובמרמה, נכנסו להיסטריה. סוף-סוף נולדה הבמה שתגרום להם לשלם את מחיר. סוף-סוף נוסדה הבמה שתטפל בנושאים חשובים שנקברו במכוון, ותציג אותם לעולם ולמגזר כפי שהם: פתטיים, צבועים ומתחסדים בגרוש. למען יראה הציבור וישפוט.
כיום מתברר שהבמה הזו הייתה, בסך הכל, צהובון בריטי זול בגרסתו החרדית. פלטפורמה על-תנאי של "תשלם ותזכה להגנה, לא תשלם ותסיים את חייך הציבוריים, כפי שאתה מכיר אותם". לחלק ניכר מן הנסחטים "האומללים", לכאורה (לפחות על פי הפרסומים), היו שלדים לא קטנים בארון. כולם כאחד התהדרו בכסות מכובדת, העוטפת אורח חיים בעייתי מהזווית החרדית והמוסרית, וזאת בלשון ההמעטה של המאה.
הפרובלמטיקה החלה כשהמעוז האחרון שאמור היה להגן על הציבור החרדי, ולחשוף את פרצופו האמיתי ברבים - מעל בתפקידו בסתר, וכל זאת תמורת בצע כסף. בדיוק כמו אחרון עיתוני הפראבדה החרדיים, שזכו ללגלוגיו וללעגו.
הבוס הוא הפריץ המודרני
גיבור הפרשה הוא דווקא המשקיע החילוני של גוף התקשורת החרדי. זה שרצה למקסם את הרווחים, וכל האמצעים, על פי החשד, נתגלו ככשרים למהדרין. ועדיין נותרו שאלות רבות פתוחות: כיצד כל זה קרה בלי שאיש מתוך מערכת מלאה צעירים סקרנים וחדים, פוצץ את הסיפור כולו? ויותר מכך, למה אנשים שם, כפי שמסתבר, ידעו ושתקו? מה מוביל עיתונאים מוערכים שרוממות האתיקה בגרונם, להחריש נוכח הבוס שהחליט להפוך את המערכת שבה הם פועלים למדמנת פרוטקשן נוסח "הסנדק"?
אין צורך לעסוק בניחושים. התשובה ברורה: זו הנורמה המקצועית שעל ברכיה גוּדלו. הבוס הוא בסך הכל הפריץ המודרני, והם המושקה שלו. לכן יש לחרוק שיניים ולהתחפר כמו שלושת הקופים ההם, תחת המעטה המגונן של אי הידיעה. צחוק הגורל שזה אירע דווקא במדיה שמטרתה המוצהרת הייתה קעקוע של אותם הפגמים בדיוק.
גם שם, כך נראה, לא הצליחו להשתחרר מהדפוסים השבטיים החרדיים, על נורמות ההתנהגות הפסולות הגורסות כי "אייטם" הוא עניין של כסף, קשרי משפחה או השתייכות חצרית - ולא של חפות. לדאבונם של הנסחטים הם השתייכו למחנה הנגדי, ולפיכך היו, לכאורה, ציד חוקי. "דמי החסות" ו"הפטורים" הפכו את זה גם לפלילי.
המסקנה, כואבת ככל שתהיה, מרוססת כבר מזמן על קירות השטיבל: אפשר להוציא את החרדים מכלא התקשורת החרדית - לאחו המוריק והפתוח של האינטרנט, אך אי אפשר (עדיין) לשחרר אותם מהנורמות הפסולות שהפכו לחלק מהדי-אן-איי העיתונאי שלהם: עיתונות "מטעם" המשמשת כקרדום-מזומנים לחפור בו, והגרוע מכל: מצג השווא של ניקיון כפיים ועיתונות אתית.
מאחורי גבו של הקורא התמים ממשיכות להתרקם בריתות, הסכמים מפוקפקים נחתמים, משרות נבראות ושלמונים עוברים. הכל כדי שמי שאמור לתת את הדין בפני החרדי הממוצע - ימשיך לחגוג ללא דאגות. מייסדי האתר לא המציאו כלום. הם רק ייבאו את הרפש המוכר והידוע מהפרינט – לפורמט המקוון. ואם להסתמך על הפרסומים, גם בהצלחה רבה.
לפנייה לכתב/ת 
