30 שנה לפינוי ימית: המראות עדיין טריים

30 שנה אחרי שפונו מימית, הגיעו היום (ג') חלק מהמפונים ליישוב אבשלום במועצה האזורית אשכול, כדי לזכור ולהיזכר. "רצינו להיות שם חלוצים, אבל הכול נחתך", סיפרה אחת מהם.

ובינתיים בסיני:

ימית הוקמה ב-1973 ופונתה בשנת 1982 כחלק מהסכם השלום בין ישראל למצרים. 30 שנה אחרי, עבור שתי האחיות טליה (40) ודורית (34) שרון והאחים אילן (41) וחדווה (43) קטני, הזמן כאילו עצר מלכת. "אני זוכרת תחרויות אופניים ונטיעות", סיפרה דורית, שעדיין שומרת את בובתה, לה קראו ימית. "מהפינוי יש לי קצת תמונות, אני זוכרת שבכיתי הרבה". "הסתובבנו לאחור במכונית כשיצאנו מימית", סיפרה האחות טליה. "הסתכלנו על ימית הולכת ונעלמת".

הטקס. לא שוכחים(צילום: הרצל יוסף)

התמונות מאז. עדיין חקוקות בזיכרון(צילום: הרצל יוסף)

טליה, שהייתה בת 9 וחצי בזמן הפינוי והיום גרה ברמת אביב ועובדת

כהומיאופטית, סיפרה: "אני מזהה את הפרצופים. מדהים שאת השמות עדיין זוכרים. יש כאלה שנחקקים בראש, כאילו זה היה אתמול. אחרי הפינוי ההורים עברו לבנימינה. הם החליטו לעבור למקום שלא ייתנו לעולם, באמצע ישראל. טראומה אחת כבר עברנו".

לפני 15 שנה טליה טיילה במצרים עם בן דודה, והם ביקשו לבקר בימית. לאחר שהגיעו לים הם נעצרו על ידי המצרים, ומאוחר יותר שוחררו. זו הייתה הפעם האחרונה שהיא שהגיעה כל כך קרוב לביתה הישן. "שיחררו אותנו בגבול רפיח בלילה", סיפרה, "ולא זכיתי לראות את ימית".

החתימה של בגין על העיתון. בתמורה לכוס תה (צילום: הרצל יוסף)

חדווה קטני, שהייתה בת 12 וחצי בפינוי, סיפרה: "אצלנו הפינוי נחקק בזיכרון כי זה היה בשנת הבר מצווה. אני זוכרת הכול. גדלנו לתוך זה. ידענו שהיה הסכם. הקרינו את ההסכם במתנ"ס בטלוויזיה צבעונית. זה היה אירוע חשוב". קטני מתגוררת כיום ביישוב להבים, "בשביל לקבל קצת מהאווירה הכפרית והשקטה". אחיה, אילן,

 שהיה בן 11 בעת הפינוי, מתגורר ביישוב דקל שבמועצה. "עברתי לשם לפני שלוש שנים כי רציתי לגור באווירה כפרית, ויש כאן חברי ילדות ממפוני ימית", אמר.