בחזרה ל"שבת השחורה": כשהלירה צנחה ב-66%
שר האוצר הנחמד ביותר של ישראל, לוי אשכול, חלם להצטרף לשוק האירופי וביצע פיחות דרמטי בשער הלירה בערב שבת, 11 בפברואר 1962. התוצאה היתה קשה: משכנתאות שתפחו בין לילה בעשרות אחוזים והפגנות שלא ביישו את מחאת הקיץ האחרון. חבל שמאז ועד היום לא למדנו את הלקח
בשבוע הראשון של פברואר 1962 התנבאו אסטרולוגים כי "סוף העולם" יבוא בסוף השבוע הבא, אבל רק בישראל הרגישו את תחילת הקץ. במועד הנקוב, סמוך לכניסת השבת, הודיע שר האוצר לוי אשכול בשידור חי ב"קול ישראל", על פיחות דרמטי של 66% בשער הלירה הישראלית (ל"י) – מ-1.80 ל"י לדולר ל-3 ל"י לדולר! כך ירדה לה "השבת השחורה" ביותר על רוב תושבי המדינה בת ה-14. מועד ראוי לציון במלאת לו 50 שנה.
כשבגרוש היה חור - כתבות נוספות:
- ברקליס בישראל: סמל המנדט הבריטי חוזר לארץ
- חשבון נפש פוליטי: פעם הספיק חופן דולרים
- הבורסה תיסגר? בסרט הזה כבר היינו
- הדור שלא חלם על הסלולרי
המטבע הישראלי ידע מספר פיחותים מיום לידתו ב-1948, קצת אחרי הקמת המדינה, אבל הם עברו ללא זעזועים. התייחסו אליהם כמו למחלות ילדות, בהכרה שהמשק, כמו המדינה, עובר ילדות קשה, כמעט חסרת תקדים בקנה מידה עולמי. המדינה אמנם לא צמחה בבחינת יש מאין, אבל הכלכלה הלאומית כן. היא נבנתה מנקודת אפס, ברגע שהלירה הארץ-ישראלית נותקה מהחממה של גוש השטרלינג, עוד לפני הכרזת העצמאות.
השבת השחורה של הקיבוצים והעצמאים
רעידת האדמה של פיחות 62' ערערה את תחושת ההתייצבות הכלכלית שהתפתחה בחלוף תקופת המחסור של ימי הצנע והקיצוב במצרכי מזון ובגדים, בשלהי שנות ה-50. הזעזוע שיבש את "העשור השקט" בין מלחמות קדש וששת הימים. המתח הביטחוני פחת והמשק התפנה לפיתוח כלכלי ושיפור חייהם של יותר ממיליון העולים. המעברות הוחלפו בדיור ציבורי בשכונות ועיירות חדשות. מפעלי תעשיה חדשים סיפקו להם פרנסה יציבה.
הנס הכלכלי היחיד שקידם את המשק בעשור ההוא היו כספי השילומים מגרמניה שזרמו לקופת המדינה ולחשבונות הבנק של ניצולי השואה. המדינה, הרעבה למט"ח, עודדה את מקבלי השילומים להמיר את המארק הגרמני. אבל השער הרשמי, שעמד על 1.80 ל"י לדולר, לא היה מפתה בסוף העשור. הפיתוי שעבד היה הפטור ממסים על רכש מקררים ותנורי בישול חשמליים בכספי השילומים.
כשבגרוש היה חור - כתבות נוספות:
- כשהשב"כ התלבש על מס הכנסה
- השערוריות בממשלה התחילו מהיום הראשון
- השוק השחור: המרד העממי הראשון
- כיצד נולדו קלקלות כלכלת ישראל?
מהשפע היחסי נהנו גם ותיקי הארץ. הם שדרגו את מגוריהם ברכישת דירות בשיכונים החדשים, במקום הדיור בשכירות חודשית זולה על בסיס "דמי מפתח" ששולמו לבעלי הבתים. מחיר דירת 3-2 חדרים עממית (8,000-10,000 ל"י) היה בהישג יד אפילו של שכירים פשוטים. הם נעזרו במשכנתאות נדיבות (עד 80%) בריבית זולה (לעידוד הענף), אמנם צמודות לדולר, אבל ברמת סיכון נמוכה של פיחות קרוב.
לרבבות בעלי המשכנתאות הצמודות היתה השבת של פיחות 62' שחורה במיוחד, להם ופי כמה לעצמאים ולקיבוצים. אווירת השגשוג דחפה גם אותם להסתכן בקבלת אשראי צמוד של רבבות ומאות אלפי לירות לכל חייב. אבל זעקת בעלי המשכנתאות, שחובותיהם תפחו בין לילה ב-66%, גברה על כולם בהפגנות ובכל מעמד ציבורי. עוצמתה לא נפלה מקולות המחאה החברתית של הקיץ שעבר.
משבר הקיבוצים בפיחות 62' היה המבוא למשבר החובות שמוטט אותם כעבור 25 שנה, בעקבות מפולת מניות הבנקים והאינפלציה התלת-ספרתית של שנות ה-80. קולם של העצמאים הדפוקים, בעלי העסקים הקטנים, לא נשמע גם אחרי אזהרת שר האוצר ש"כמה מפעלים ועסקים יצטרכו להסיק את המסקנות". הם לא נחשבו כבר אז. אשכול לא עשה הנחות גם להסתדרות כשרמז על "פיטורי עובדים מיותרים" למען הבראת המשק.
המסע במנהרת הזמן 50 שנה לאחור לא מעניק תובנות מפתיעות, למרות השוני בנקודת המוצא. האור בקצה המנהרה שלנו הוא בהשוואת מצב המשק היום לבידוד הכלכלי של המדינה הצעירה ולהתנהלות הכלכלית של העולם הסובב אותה בעת ההיא. הנסיבות היו גרועות מהגלובליזציה על כל משבריה ומתהליכי ההפרטה המתוקשרים. ממש יציאה מאפלה לאור היום.
תוכנית כלכלית שהפכה לקללה
מדוע בכל זאת נראה שכבר היינו בסרט הזה? אולי בגלל שפיחות 62' לא היה רק מהלך להתאמת שער הלירה הישראלית לממדים הריאליים של תנאי השוק המתפתחים. הפיחות הוגדר לראשונה במסגרת "תוכנית כלכלית חדשה". מי שהגה את הכותרת לא חשב שהוא מנסח קללה. כלומר, מהלך שהוא לא תכנית ממשית, לא כלכלית אמיתית, ואחרי חיקויים חוזרים במרוצת השנים – אפילו לא חדש.
לזכותו של אשכול – שר האוצר טוב הלב והנחמד ביותר בכל ממשלות ישראל – ניתן לזקוף לפחות את התמימות, הכנות והרצון הטוב שמאחורי הרעיון, ובעיקר את החסות והגיבוי המלא שנתן לאדריכל התכנית, הכלכלן דוד כוכב, מנהל רשות התכנון באוצר ויועצו האישי. כוכב ניהל קודם את מחלקת המחקר בבנק ישראל, וגויס לצמרת האוצר כדי לגבש את התכנית. שנה וחצי הוא שקד עליה בחשאי, יחד עם כמנין שותפי סוד.
המניע היה חלומו של אשכול לצרף את ישראל לשוק האירופי המשותף, לפחות בהסכם סחר, על פי אותו חזון שעמד לא מכבר מאחורי המאמצים של נתניהו ושטייניץ להצטרף לארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי - ה-OECD. החלום אמנם פוגש את המציאות רק בחלום. אבל באוצר נדבקו בתמימות של אשכול שהבין מעמיתיו האירופיים כאילו רק מצבה הרעוע והעלוב של הלירה הישראלית הוא המחסום בדרכנו לשוק. אשכול לא תרגם נכון את המסר ששידרו לו.
הם אמנם רמזו על הפיקטיביות של שער הלירה, אפילו בהשוואה לפרנק הצרפתי וללירטה האיטלקית הגמישים, אבל רק מטעמי נימוס לא שאלו את אשכול כמה שערים יש בפועל למטבע הישראלי. הם שמעו על עשרות ואולי גם את המושג "מאה שערים", שנפוץ אז במשק, מבלי לדעת שלא מדובר בשכונה החרדית הירושלמית. מכאן צמח לאשכול הרעיון להביא לאיחוד כל השערים בשער חליפין אחד וקבוע בפיחות חד-פעמי בשיעור דרמטי.
שוק מאה השערים: לירה שונה לכל מגזר
הלירה הישראלית נולדה במזל רע, במחתרת ומחוץ לרחם, חסרת ערך, בהליך מאולתר בעיצומה של מלחמת העצמאות. בריטניה התייצבה אז לצד הערבים נגד הקמת המדינה, ושללה מהלירה את הגיבוי בזהב שניתן למטבעות במושבותיה הסמוכות לשטרלינג. אפילו שטרי הכסף הראשונים של ישראל הונפקו כשטרי חוב של בנק אנגלו-פלשתינה, לימים בנק לאומי, בגיבוי ההון שלו, אבל בערך הלירה המנדטורית ששווייה 4.07 דולר.כעבור שנה, בספטמבר 1949 פיחתה בריטניה את השטרלינג. בעקבותיה נעשה פיחות גם בלירה שערכה ירד ל-2.80 דולר. בפברואר 1952 נולד הפיחות היזום הראשון שהוסיף לצד השער הקיים 2 שערים חדשים: לירה תמורת דולר ולירה תמורת כ-0.7 דולר. השער הזול נקבע לחישוב המחירים של מצרכי המזון החיוניים. שני האחרים ל"חישוב ריאלי" לא מוגדר של ערכי היבוא והיצוא.
קופת המט"ח הריקה של האוצר בראשית שנות ה-50 החלה להתמלא לקראת סוף העשור יותר ממענקים ותרומות ופחות ממסים. היא פרנסה בקושי את כלכלת העוני מוטת היבוא. הייצור המקומי פיגר אחרי הביקוש. כישלון הצנע והקיצוב שחרר את השוק, והמשחק בין השערים המריץ את עליות המחירים ותביעות השכירים לתוספת יוקר. במחצית 1953 נוסף שער רביעי של 1.80 ל"י לדולר "לקניה ומכירה של מטבע חוץ".
בסוף 1957 הוא נקבע כשער חליפין אחיד. גם הוא היה פיקטיבי מיומו הראשון, אבל החזיק מעמד עד לפיחות של 62' שהוריד את הערך הדולרי של הלירה לפחות מעשירית ערכה בהקמת המדינה. שוק "מאה שערים" התפתח ב-5 השנים שהפרידו בין הפיחותים. בנק ישראל אמנם נוסד בינתיים, וכמו כל בנק מרכזי בעולם הוא נועד לשמור על יציבות המטבע והמחירים. זה לא קרה בישראל הריכוזית ב-30 שנותיה הראשונות.
ריכוזיות של פעם: תן תרומות וקבל הטבות
המדינה התנהלה תחת שלטון מפלגת פועלי ארץ-ישראל (מפא"י ההיסטורית) וההסתדרות. הממשלה פיקחה על המחירים ושלטה בשערי החליפין. שלטון ההסתדרות התמקד בעובדים ובסידור תוספת היוקר גם כבעלים של מפעלי תעשייה גדולים. הריכוזיות המקוללת בשנות ה-2000 היא משחק ילדים בעיני מי שגדלו תחת המשטר הסוציאליסטי ברוחו, שטיפח את מעמד השווים יותר מקרב בעלי פנקס החבר האדום של המפלגה, מקורביהם ובני חסותם.
כך התמסדה תחת המשטר הפועלי גם מערכת היחסים המיוחדת בין הון ושלטון. על חוק מימון מפלגות לא חלמו בימים ההם והתשלומים למפלגות השותפות בממשלה התנהלו ללא מעצור מתחת לשולחן בשיטת ה"קח-תן". השיטה שהולידה את שוק "מאה שערים". קח פרמיות, סובסידיות וקבל הגנה במכס והיטלים. תן תרומה למפלגה, וגודל ההטבות כגודל התרומה. מבקר המדינה היה מחוץ לתחום, והתקשורת לא חיטטה.
במכבסת המלים של התקופה, הפרמיות והסובסידיות הממשלתיות היו כינוי לשערי המטבע השונים למגזרים ולענפים שהתפרנסו מעסקי הייצוא, הייבוא של חומרי גלם, ושל מוצרים מוגמרים כמו גם מייצור ושיווק. מפעלי התעשייה, המסחר והשיווק של חברת העובדים ההסתדרותית היו הכי קרובים לצלחת, וכמובן הנהנים והתורמים הגדולים ביותר למפלגת השלטון דרך חברה-בת שלה, "בתי ארלוזורוב" שירדה מנכסיה אחרי נפילת מפא"י.
תורמים כבדים היו גם לאחדות העבודה (שהתמזגה לימים במפלגת העבודה). בשנות ה-60 היא שלטה במשרד התחבורה ובסבסוד תעריפי התחבורה הציבורית. הקואופרטיבים חיזרו אחריה גם כדי ליהנות מהטבות בדלק וביבוא שלדי אוטובוסים, חלקי חילוף וחומרי גלם לייצור המרכבים. אפרים אילין ז"ל, חלוץ תעשיית הרכב ומפעלי מתכת אחרים בארץ, נאלץ לחסל את הענף מרוב מקלות שנתקעו בגלגליו בגלל שסירב לשחק לפי "השיטה".
קבלנים, חברות בניה ויזמי נדל"ן אחרים (כמו של בתי מלון) נזקקו להטבות במסים ושערי יבוא נוחים של חומרי בנין כדי לעמוד בביקוש הגובר. התמורה הפוליטית גולגלה גם כאן על המחירים לצרכן והתיאבון בא עם האכילה. התייקרות הדיור למגורים הקרינה על שאר המחירים בשוק. העליות לא נבעו רק משערי החליפין הנוחים כמו מהבריחה של הציבור מהכסף שערכו פחת מיום ליום ועשה צחוק משער החליפין הרשמי.
בהלת הפיחות: "כולם רצים לקנות מקררים"
דוד כוכב נקרא מבנק ישראל לאוצר כדי לגבש את התכנית הכלכלית סביב הפיחות הדרמטי בתקווה שהשער החדש יחסל את שוק "מאה שערים". סוד התכנית לא דלף, אבל בהלת הקניות בראשית 1962 העידה על התרופפות האמון בלירה ואותתה כי הפיחות הוא רק שאלה של זמן. הברומטר הריאלי היה אז שער הדולר השחור אצל ספסרי המט"ח על מדרכות רחוב לילינבלום בתל-אביב. עכשיו הוא נסק ליותר מכפל השער הרשמי.העיתונים דיווחו רק על דיונים קדחתניים בצמרת האוצר. הם היו אז ערוצי התקשורת העצמאים היחידים מול "קול ישראל" הממשלתי. ההדלפות היו מבוקרות והכתבים לא חטטנים. שבועיים לפני הפיחות כבר נודע להם על התכנית הכלכלית המתגבשת אחרי סבב שיחות נוסף של אשכול על צירוף ישראל לשוק המשותף. עם זאת הודגש ש"הדיונים לא מחייבים שינוי בשער הלירה כפי שניתן היה לשער".
בכנסת האשים ח"כ יוחנן בדר (מסיעת חירות של בגין) את האוצר ב"הפצת שמועות על הפיחות כדי להגביר את מכירת האג"ח הממשלתיות הצמודות לדולר, שנהפכו למכשיר ספקולציה בבורסה. כולם רצים לקנות מקררים חשמליים ומיזוג אוויר, ובהלת הפיחות מביאה לאוצר הכנסות טובות ממסים", אמר בדר 48 שעות לפני הפיחות, ואשכול חזר והגיב: "נמאס לי להכחיש את השמועות על פיחות הלירה".
כעבור יומיים הוא התנצל על השקר. אבל נראה כי השמועות אילצו את האוצר להקדים את הפיחות לערב שבת, ב-11 בפברואר, לפני תום הבישול של התכנית הכלכלית. אשכול נשא ברדיו נאום חלוצי על חזון השתלבות ישראל במשק העולמי. אבל פרטי התכנית כפי שהוצגו במוצאי שבת חשפו "תוהו ובוהו" של התייקרויות ותמונה מבולבלת ומבלבלת של שינויים במכס ובמסים מרוב שערים והטבות.
הציבור נקרא להתאפק בקניות אבל הממשלה לא התאפקה מלייקר את הדלק. אחר כך החלו הלחצים שפרמו את התכנית כבר בשבוע הראשון כדי לעצור את עליית המחירים. זעקות בעלי המשכנתאות והחקלאים עם ההלוואות הצמודות, אילצו את הממשלה לצמצם נזקים בהסדרי חוב כמו במעבר להצמדה למדד. נדרש הסדר דחוף גם עם התעשיינים והיבואנים שסירבו לשלם את מס היתר והפרשי השער על המלאי, בעיקר כשהיבואנים סתמו את הנמלים בהקפאת שחרור הסחורות.
בלחץ סיעות הקואליציה חזר מחיר הנפט הביתי לקדמותו, ולאחר מתקפת הנהגים ורוכשי הדירות הוקמו ועדות לבדיקת רווחי התיווך של חברות הדלק, ענף הבנייה והבנקים לאחר התנפלות בעלי תוכניות החיסכון על כך שאינם מצמידים את כספם והריבית המגיעה ממנו בעודם גורפים הון מהפיקדונות – כ-80 מיליון לירות – אותם השקיעו בניירות ערך צמודי דולר.
גם היום: מאות הטבות המס של 40 מיליארד שקל
לאופוזיציה בכנסת לא נותר אלא לבקש הצבעת אי אמון בממשלה. בדר האשים את הממשלה שדפקה את בעלי המשכנתאות באילוץ ההצמדה. ח"כ יוסף ספיר (ליברלים) טען שהפיחות נובע מ"ניפוח הוצאות הממשלה והמשק הלא יעיל". ח"כ מאיר חזן (מפ"ם) אמר כי "שלטון מפא'י הקים חברה של רודפי בצע". מנימת הדיון הכללית עלה ש"נעשו משגים בתכנון וביצוע הפיחות".אשכול הודה בכינוס של מרכז מפא"י בכמה משגים כמו התייקרות הדלק, אבל חטף גם מחבריו כשאחד צעק עליו: "תפסיק גם את הבזבוז אצלך באוצר". אחרים האשימו אותו בהתעשרות החנוונים הפוגעת בציבור הפועלים. "הם ישלמו הרבה זמן על הפיחות שנעשה על חשבונם במקום על הכסף הגדול של בעלי ההון". השר פינחס ספיר חמק מהביקורת. הוא גילה שהתנגד לפיחות.
ספיר, שר התעשייה והמסחר, נעדר מישיבת הממשלה שבה אושרה בחטף תכנית הפיחות, שעה קלה לפני פרסומה. נעדר ממנה גם שר החקלאות משה דיין. היעדרותם התפרשה כמחאה. שניהם התנגדו לפיחות מחשש לפגיעה במגזרי המשק שנמצאים בשליטתם. המניע האמיתי של ספיר, האיש החזק במפא"י, נבע מהיותו החוליה המקשרת בין המפלגה לבעלי ההון שהוא חפץ ביקרם.
השבועות והחודשים בעקבות הפיחות פרמו את שארית התפרים של התכנית הכלכלית, ככל שהוכח כי אין ולא היה שחר למניע של הפיחות, כמפתח להתקשרות עם השוק המשותף. אשכול שגה בקריאת המפה. מדינות השוק בכלל לא ספרו את ישראל אשר נחשבה בקושי ליצואנית קטנה של תפוזים. בקטע הזה היו בשוק מדינות שהתחרו בתפוזים הישראליים והתנגדו לכל מהלך שיסיר מהם את חומות ההגנה של המכס.
שער הדולר האחיד החזיק לא החזיק מעמד אפילו חודשיים. הפרמיות הענפיות, היטלי המגן והטבות המס האחרות נמשכו ואתם הפיחותים כל מספר שנים, עד להחלפת הלירה בשקל. שער הדולר התקרב ל-10 לירות. שמחה ארליך, שר האוצר בממשלת הליכוד הראשונה אחרי המהפך ההיסטורי של 1977, חולל גם "מהפך כלכלי". הוא ביטל את רוב הפיקוח על המט"ח, התיר לכל אזרח לרכוש 3,000 דולר (לעומת 150 דולר ב-1962), אך נאלץ להתפטר לפני שהמשק התדרדר לאינפלציה תלת ספרתית ונולד השקל החדש.
את לקח השוק של "מאה שערים" טרם למדנו. משטר הפרמיות עדיין חי ובועט בלבוש אחר, חרף התייצבות שערי המט"ח, התחזקות השקל ופיחות הדולר, פי כמה ממה שניתן היה לצפות מהפיחות הדרמטי לפני 50 שנה. הפרמיות נחבאות היום בתקציב המדינה תחת הכותרת המכובסת של "אומדן הטבות המס" למגזרים במשק. זו אותה גברת בשינוי אדרת.
הפסד ההכנסות ממאות הטבות המס מתקרב השנה ל-40 מיליארד שקל (!). הטבות רבות אושרו לפני עשרות שנים והונצחו ללא בדיקה חוזרת של עלות-תועלת. למרות שההפסדים גדולים פי 5 לפחות מהסכום החסר בתקציב למימון תביעות המחאה החברתית.
לפנייה לכתב/ת 
