אורי אורלב על קורצ'אק: מלך בלי כתר
כשאורי אורלב היה ילד, הוא פגש את יאנוש קורצ'אק בקייטנה לילדים. "התבוננתי בו בהערצה ולא אמרתי לו שכאשר אהיה גדול, אתרגם את הספרים שלו לעברית". טור אישי לכבוד ההוצאה המחודשת ל"מלך מתיא הראשון", לציון 70 שנה למותו
אני זוכר גן ילדים שביליתי בו שבועות אחדים בקיץ הראשון של מלחמת העולם השנייה, בקייטנה לילדים מכיתות ב' עד ה'. גן הילדים היה בתוך בית עץ גדול בעל קומה אחת עם חלונות זכוכית גבוהים ורחבים, לכן הוא נקרא "בית הזכוכית". הוא עמד בגן גדול למדי עמוס בדשא, עצי נוי, ארגז חול וערוגות קטנות שהמורה לימדה אותנו לגדל שם ירקות - אבל היה גם שטח אדמה פנוי שאפשר היה לחפור בו מבצרים ולערוך קרבות בכדורי בוץ, בדיוק כמו שכתוב על ילדים בקייטנה באחד הספרים היפים של קורצ'אק. לא היה לי ספק שהיא המורה הטובה ביותר בעולם.
יום אחד רציתי לשאול משהו את המורה. נכנסתי ל"בית הזכוכית" - כך קראו לו בשכונה - לשאול אותה משהו, ופתאום נכנס אחרי איש מבוגר, בעל זקנקן אפור קצר ומחודד ועיניים רכות וחמות. הוא הסתכל במורה שלי במבט רציני. הם החליפו כמה מילות פגישה ואחר כך המורה פנתה אלי ואמרה לי: "האדון הזה הוא המורה שלי, יאנוש קורצ'אק". היא מיד מיהרה לדלת וביקשה סליחה, "אני כבר חוזרת", אמרה. נשארנו שנינו עומדים בחדר הגדול.
ידעתי שזהו האיש שכתב את "המלך מתיא הראשון", אבל לא זה מה שעשה עלי את הרושם הגדול, אלא העובדה שהוא המורֶה של המורָה. התבוננתי בו בהערצה ולא אמרתי לו שכאשר אהיה גדול, אתרגם את הספרים שלו לעברית.
הנסיך הקטן
בין שאר הספרים של קורצ'אק, תרגמתי גם את "המלך מתיא הראשון". מסופר שם על נסיך שהיה למלך אחרי שאביו נפטר בעודנו ילד קטן, וכנהוג בממלכות: הילד הפך למלך. אך בהיותו סגור ומסוגר בארמונו ועסוק עם יועציו בעניני הממלכה, התגעגע להיות כשאר הילדים שראה מחלונות הארמון כשהם משחקים ומשתוללים בחוץ. יום אחד, כשפרצה מלחמה בין ממלכתו לבין ממלכה שכנה, ברח מתיא מהארמון והצטרף לצבא כמתנדב קטן מבלי שידע איש כי הוא המלך.
כשקוראים בספר בעיון אפשר למצוא תיאורים שהם ללא ספק חוויותיו של יאנוש קורצ'אק עצמו כשהשתתף כקצין רופא במלחמת רוסיה-יפן בין השנים 1904-1905. לדוגמא:
"אי שם השתוללו שוב שני סוסים וסירבו לעלות על הרמפה ולהיכנס לקרון. הרכבת זזה - דבר מה קרקש ושקשק - שוב חזרה ועמדה. מישהו נכנס לקרון עם פנס יד, קרא שמות. אחר כך קפצו החיילים לרציף עם קערות לקבל מרק. מתיא ראה ושמע, כביכול, אך עיניו הלכו ונעצמו. כאשר זזה הרכבת סוף סוף הוא לא חש בכך. כאשר התעורר העיד שקשוק הגלגלים הקצוב שהרכבת נוסעת במלוא המהירות".
"קטע זה מזכיר גם לי את שרותי בצבא. לא ברכבת אלא במכונית משא, ולא עם סוסים אלא מנועי מכוניות סרבניות. העניין הזה של נסיעה, השינה המקוטעת בדרך והקולות ששומעים, שקשוק נשק, קריאות חיילים ליד דודיי מרק, אורות קטנים בלילה וחשבון הזמן שאובד כל פעם בגלל הנמנום החטוף", כתב קורצ'אק ביומן שניהל בגטו ורשה.
הוא כתב את היומן על שולחן שעמד בחדרו, אשר שימש גם חדר לילדים חולים הזקוקים להשגחה. מלבד מיטתו עמדו שם עוד שתיים או שלוש מיטות, לפי מספר החולים שהיו זקוקים לו בלילה. "כשהייתי חולה בטיפוס", מספר קורצ'אק ביומנו, "פקדה אותי הזיה: אולם ענק, תיאטרון או אולם קונצרטים. המון חגיגי, מהודר. אני מספר על המלחמה והרעב, היתמות והמצוקה.
"אני נואם בפולנית. המתרגם מוסר את דברי בקיצור באנגלית. (האירוע מתרחש באמריקה). פתאום קולי נשבר. דממה. במקום עמוק באולם נשמעת צעקה. רגינה רצה לקראתי. נעצרת ליד הדוכן, משליכה את מחרוזת הפנינים שלה על הבמה וקוראת: - אני נותנת לך את הכול! - והנה גשם שוטף של שטרות, זהב ותכשיטים. משליכים לעברי טבעות, צמידים, רבידים. לבמה עולים במרוצה נערי בית היתומים: האחים גלבלאט, פאלקה, מאייר קולאבסקי, גוזמן, שיבאץ' - וטומנים את הכול במזרונים. מסביב קריאות, מחיאות כפיים ובכי של קהל המאזינים הנרגש. (אינני מאמין כל כך בנבואות, למרות זאת זה עשרים שנה ויותר אני ממתין להתגשמות הזייתי)".
"ובכן, יהיו בידי אמצעים בלתי מוגבלים ואני מכריז על תחרות לבניית בית יתומים גדול בהרי הלבנון, לא רחוק מכפר גלעדי. יהיו שם אולמות שינה וחדרי אוכל גדולים. יהיו בתי מתבודדים קטנים. לעצמי יהיה לי חדר אחד לא גדול על הגג השטוח של אחד המבנים. החדר יהיה בעל קירות שקופים כדי שלא אפסיד אף זריחה או שקיעה וכדי שבלילה, בשעת הכתיבה, אוכל להציץ כל פעם בכוכבים".
אני חושב שרבים שמעו על דרכו האחרונה של קורצ'אק, אך מעטים בלבד
מכירים את חייו. איך לילה אחד, למשל, מתהפך על מיטתו, החליט ללמוד רפואה כדי לעזור לאחרים. אולי גם לא רבים יודעים שלא התחתן ולא היו לו ילד משלו משום שחשש שמשפחה תגזול מאהבתו לילדי בית היתומים שניהל.
כאן, בארץ, קוראים בתי ספר ורחובות על שמו. מספרים שהיה מחנך דגול וסיים את חייו כשהוא צועד יחד ילדי בית היתומים שלו אל הקרונות שהובילו את היהודים מגטו ורשה למחנה השמדה. אחד הילדים הגדולים נשא בראש המצעד את דגל הקייטנה, שאליה היו נוסעים ברכבת לכפר - ותמיד נשאו את הדגל בראש הצועדים. פולני אחד שעבד עם הגרמנים במגרש המשלוחים להשמדה, הכיר את קורצ'אק ואפילו קרא את אחד מספריו ואהב אותו. הוא הציע לקורצ'אק למלט אותו משם ולשלחו לחופשי. קורצ'אק אמר: "רק עם הילדים".
הסופר אורי אורלב תרגם את "המלך מתיא הראשון" מאת יאנוש קורצ'אק, שיצא לאחרונה בדפוס חדש בהוצאת כתר.
לפנייה לכתב/ת 
