זה ייגמר בבכי. אפשר לא לחשוב על זה?

מלחמת כריות

אני לא יודעת איך זה היה בבתים שלכם, אבל בילדותי, תמיד כשאנחנו, האחים, היינו משתוללים מישהו מהמבוגרים היה דואג להבטיח לנו ש"זה יגמר בבכי". ביטוי לדאגה הורית מהרגע שאחרי.

• זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת שמיני
  

עוד בערוץ היהדות - קראו:

• "יצאנו ממצרים - לאן הגענו?" - סדרת כתבות מרתקת
  
• הקטנוניות של הקטניות/ רחלי מלק בודה 
  
• ynet בדיווח ישיר מיציאת מצרים - פרויקט ענק
  

ואני, כשאני רואה את הילדים שלי משתוללים (בעיקר כשהם עושים מלחמת כריות על המיטה שלי) התמהיל הטורדני של שמחה ודאגה מקפיץ לי את הלב, ואני מגלה שאני ממש מחזיקה את עצמי כדי שלא יברח לי מהפה המשפט ההורי המעצבן "זה יגמר בבכי". למרות שאני יודעת שיש סיכוי גבוה שכך בדיוק זה ייגמר, אני משתדלת לומר לעצמי: כרגע הם שמחים, אם יגיע הבכי – נתמודד עם הבכי.

"זה יסתיים בבכי" של פרשת שמיני

פרשת השבוע היא פרשת שמיני, והיא מכילה את כל השמחה והחרדה שיודעת לאכסן בתוכה החוויה ההורית.

פרשת שמיני פותחת בתיאור היום השמיני להקמת המשכן, ביום אביבי אחד (א' או ח' בניסן), קרוב מאוד לחג אותו אנו מסיימים היום, הסתיימו חגיגות המשכן והחלה עבודת השגרה שלו. הכל מתרחש כשורה עד לרגע בו הקריבו שניים מבני אהרון אש זרה לפני אלוהים (ויקראי, א-ב): "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'".

התגובה ההירואית והמפורסמת של אהרון למות בניו היא שתיקה: "וידום אהרון". כמה פסוקים אחר כך הופכת דממת האבל הראשונית, להתרסה כנגד הקודש הבולעני. בני אהרון הנותרים פוגעים בסדר הנכון של עבודת המקדש ומסרבים לאכול את בשר שעיר החטאת שהקריבו. הפעם אהרון, אביהם, מגונן עליהם ומתריס כלפי הקודש (ויקראי, יט-כ): "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה': וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו". יש כבר מספיק כאב במשכן, ובפעם הזאת החריגה מהסדר לא מסתיימת בבכי.

שום דבר אודות אמא

מושיבי עקרת הבית, אם הבנים...

כידוע, בכל פתח פתוח שמשאיר המקרא, נכנס בעניין גדול המדרש. הדרשנים הרגישו בחסרון הזווית האמהית בתיאור מות נדב ואביהו והם הציעו לנו אותה. אשתו של אהרון ואם בניו הייתה אלישבע, בתו של עמינדב ואחותו של נחשון (החלוץ שנסע ראשון, וזה שעל-פי המדרש קפץ ראשון למים בזמן קריעת ים סוף), משבט יהודה. איך תגיב אישה ממשפחת מוצא מפוארת ונועזת זו, לידיעה על מות שני בניה?

המדרש הבא מלמדנו כי כדי להבין את האבל של אלישבע, עלינו לראות את עולמה ברגע שלפני המוות הפלאי. שנייה לפני המוות היה נדמה שאלישבע היא השמחה והמבורכת בבני ובנות תבל (מדרש תנחומא, בובר, שמיני, ג): "אין אתה מוצא איש ואשה שראתה שמחות כאלישבע בת עמינדב אשתו של אהרן: ראתה בעלה כהן גדול משמש בכהונה גדולה ונביא,  ומשה אחי בעלה, מלך ונביא, ובניה סגני כהונה, ואחיה נחשון ראש לכל שבטי ישראל, ולא המתינה בשמחתה, אלא נכנסו שני בניה להקריב קרבן, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה' (ויקרא יב). לכך נאמר 'אמרתי להוללים אל תהולו'".

בדקה שלפני המוות, אלישבע מסתכלת ולפניה ומצדדיה, ורואה שאין כמותה ברוכה בתבל; בעלה נמצא בפסגה הכהנית, גיסה הוא ה'מלך', מנהיג את העם ביציאה הגדולה ממצרים, בניה – שניים לאביהם, וגם אחיה מנהיג משכמו ומעלה.

אשה בעולם העתיק (וגם הפחות עתיק) כמעט אף פעם לא יכולה לקבוע את מעמדה בקהילה, מעמדה נקבע על-ידי ייחוסה לגברים הקרובים אליה, ועל זה קשה לה לשלוט. אשה היא דמות נקבעת ולא קובעת, וגורלה תלוי במעשיהם של אחרים. נדמה שה"אחרים" הקרובים לאלישבע מיטיבים עמה ומושיבים אותה בכבוד לצד כסא המלכות: "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה. הללו יה"...

אבל אלישבע הייתה אשה חכמה והיא ידעה דבר או שניים על החיים. אלישבע ידעה שתמיד זה יכול להסתיים בבכי, וכגודל הצחוק – עומק הבכי. ולכן, מספר המדרש, אלישבע "לא המתינה בשמחתה". היא לא הרשתה לעצמה לשהות בחווית השמחה, היא פחדה מהטלטלה שתבוא אחרי הצחוק. אלישבע, כמו המבוגרים של ימי ילדותי, שמרה כבר בקצה החיוך את הידיעה שזה ייגמר בבכי. אפילו אלוהים לא הצליח להפתיע את אלישבע.

אין פתרון אחר?

אם נבדוק את עצמנו נגלה שאנו מקפידים להחזיק בפנטזיה שהחיים מתקדמים מהרע אל הטוב: "עוד תבוא שעתו היפה", "קשה באימונים – קל בקרב" או "הזורעים בדמעה – ברינה יקצורו". אנחנו מחזיקים באמונה שהמחר יהיה טוב יותר מהיום, שאנחנו לומדים ומתפתחים ושזה עתיד לשאת פירות מוצלחים. למה? האם האמונה הזו מחוברת למציאות?

באופן פרדוכסלי, אל מול אמונה זו אנו יודעים שאנו הולכים מאבדון אל אבדון, שמעפר באנו ואל עפר נשוב, ושזה באמת יסתיים בבכי. אז איך מכילים יחדיו את התקווה ואת הבכי? איך מחזיקים את שתי הידיעות-אמונות הסותרות על החיים שלנו?

בשעת שמחה – שמחה, בעת עצב - עצב

איך מחזיקים את האמונה ביכולת לתקן ולצמוח, לצד ידיעת האובדן? יתר על כן, איך גורמים לכך שתודעת המוות לא תעקר את החיים מתוכן? האם אמא יכולה לשמוח בשמחות של ילדיה למרות הידיעה שאולי מחר יקרה אסון? איך אנחנו יכולים להביא ילדים לעולם למרות הידיעה שברגע הלידה אנו גם בוראים את רגע מותם של ילדינו?

מדרש אהוב עליי מאוד מתמודד עם המתח הקשה לנשיאה. המדרש מתייחס לעונש המבול ולקביעה מעוררת התמיהה שאפילו אלוהים, היודע כל, התעצב אל לבו על כך

שברא את האדם (פסיקתא זוטרתא בראשית ו): "גוי אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה: אתם אומרים אלהיכם רואה את הנולד, והרי כתוב: 'ויתעצב אל לבו'. אמר לו (רבי יהושע לגוי): 'נולד לך בן זכר מימיך?' אמר לו (הגוי): 'הן'. אמר לו (רבי יהושע): 'מה עשית?' (השיב לו הגוי): 'שמחתי ושימחתי את הכל'. אמר לו (רבי יהושע): 'היית יודע שסופו למות?' אמר לו (הגוי): 'הן. (אבל) בשעת שמחה שמחה, בשעת עצב עצב'. אמר לו (רבי יהושע): 'כך הקדוש ברוך הוא אף על פי שהיה גלוי וידוע לפניו שעתידין דור זה לאבד מן העולם, עשאן, לכך נאמר 'ויתעצב אל לבו'".

אני חושבת על הטלטלה הנוראית של חיי אלישבע. אני מסתכלת על הילדים, על הבית, על הדברים שאני כל-כך אוהבת וכל-כך קשורה אליהם, אני שואלת את עצמי האם יש בי עוז להתגבר על "חרדת אלישבע". האם פעם באמת אהיה מסוגלת לחיות בנקיות הדעת הזו ולפיה "בשעת שמחה – שמחה"? אני יודעת שאני רוצה ללמוד את זה.

ובבית המדרש של הטוקבקים

כמה וכמה דברים מעניינים כתבתם בטור הקודם. אני ממליצה הפעם על שניים מתוכם. אני ממליצה לקרוא, עם חיוך אירוני מתבקש, את דבריו של "דתי שפוי" בטקבוק 12 על "נשיקת אישה כנשיקת אתרוג". ובלי כל חיוך (כמתבקש גם כן מהתוכן) את דבריה של "דתיה" בשירשור של טיקבוק 3 על אופן הקריאה בשיר השירים.

המשך חג שמח ושבת שלום.