נפטרנו מהחמץ של המבט החיצוני

כל שוחרי "הזהות היהודית" מכל הגוונים והמחנות בוודאי חשו רוממות רוח אל מול הנתונים המדהימים. 94% מהציבור היהודי חוגג את ליל הסדר. נדמה לי שאין אחוזים כאלה לשום דבר. אני מזהה את הרצון הזה גם בחתונות "צהר" ובמיוחד בפולמוס האחרון, סביב מעמדה של תנועת "צהר": נתקלנו בגלי אהדה חסרי תקדים מצד ציבור שמגדיר את עצמו כחילוני.

• זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת שמיני
  

עוד בערוץ היהדות - קראו:

• "יצאנו ממצרים - לאן הגענו?" - סדרת כתבות מרתקת
• הקטנוניות של הקטניות/ רחלי מלק בודה 
• ynet בדיווח ישיר מיציאת מצרים - פרויקט ענק
  

נדמה לי כי מי שהיה צריך לקבל הוכחה לדלות ההשפעה ואולי אף לאפקט השלילי, שלא לומר ההרסני, שיש ל"כפייה דתית" על תחושות הציבור, יכול היה לקבל זאת עתה בפסח התשע"ב. אמר לי פעם רב שאני מוקיר את דעתו, כי נס גלוי הוא שהמחוקקים הדתיים לא העלו על דעתם לכפות את ברית המילה. חישבו כמה התנגדות ורגשות "אנטי" היה חוק כזה גורר. לכן, כעיקרון, אי-אפשר לקבל את השימוש בחקיקה כדרך "לחנך" את הציבור או לגרום לו להזדהות.

כמובן ששאלת החקיקה בנושאים מצפוניים וערכיים היא רחבה יותר מהשאלה של חקיקה "דתית". לפני כשנתיים רואיינתי בתוכנית "בחצי היום" בפולמוס על "חוק החמץ". אמרתי שאיני מצדד בכפייה דתית, ועל כן אני מתנגד לחוק החמץ. אבל הרשיתי לעצמי לשאול בקול רם: מה ההבדל בין חוק הקובע את מאפייני רשות הרבים של חג הפסח, לבין חוק הקובע את מאפייני רשות הרבים של יום השואה והגבורה.

וכך היא לשון החוק (סעיף 2, מתוך ויקיפדיה) הקובע את אופיו של יום הזיכרון: "ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומיה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים; יקוימו אזכרות, עצרות עם, וטקסי התייחדות במחנות הצבא ובמוסדות החינוך; הדגלים על הבניינים הציבוריים יורדו לחצי התורן; תכניות השידורים ברדיו יביעו את ייחודו של היום, ובבתי השעשועים יעלו אך נושאים ההולמים את רוחו" (הדגשה אינה במקור).

יש לציין שהמנחה לא אהבה את האנלוגיה, וגם הבנתי מדוע. שהרי השואה היא צלקת מדממת שעוד לא התחילה להיסגר. ואילו השואה המצרית, שארכה 210 שנים של שיעבוד רצחני ביותר הייתה כבר לפני כ-3,300 שנה. הזיכרון שלנו הוא קצר, וקשה לנו להרגיש כאב אמיתי, כשהסבל כה רחוק מאיתנו.

באותו שידור גם תהיתי בקול רם כיצד נזכור את השואה בעוד 500 שנה, או בעוד 1,000 שנים? אז הפצע כבר לא יהיה פתוח באופן רגשי. בעוד 20 או 40 דורות, נהיה הרבה אחרי השואה, ואז יש לשער שהרגשות יקהו. האם דווקא החוק אינו מכשיר יעיל ואולי כמעט היחיד לשימורו של זיכרון לאומי-קולקטיבי?

אך ההבדל הוא ברור. יש הצדקה לחקיקה בשאלות ערכיות רק אם רובו של הציבור על גווניו השונים מזדהה עימו. החקיקה במקרים אלה צריכה לבטא את רצון הציבור הרחב ולא את רצון הקואליציה שנוצרה אד-הוק לטובת חקיקה דתית-ערכית כזאת או אחרת.

בדיוק כמו שלא נכון לדעתי שבית המשפט העליון יתערב בשאלות מצפוניות-ערכיות. כמו שלא ניתן להכריח, ואף לצפות, שאזרח המדינה ישיר את המנון המדינה שאיתו אינו מזדהה. אפשר לקונן על כך שהציבור לא מזדהה עם נושא זה או אחר, אך אי-אפשר לכפות עליו להזדהות עם הערך באמצעות החקיקה. אפשר לחנך, לשכנע, אך אי-אפשר להכריח.

נפטרים מהחמץ

והנה בא פסח תשע"ב ומוכיח שאפשר אחרת. שהציבור מחפש שורשים וסמלים עמוקים שאותם הוא רוצה להכליל בסיפור הזהותי שלו. כך אנו רואים ביום הכיפורים ובתשעה באב, כך אנו רואים בנישואים ובחיפוש אחר הפן היהודי בנושאים

מגוונים, שפעם האוזן הציבורית לא ראתה אותם כקשורים ליהדות.

אולי זה החמץ שאותו החברה הישראלית ביערה השנה, ובשנים האחרונות. החמץ של העיוורון כלפי הזולת והחופש שלו. המחשבה שאפשר להכריח ולכפות את המוח והלב, מעידה על עיוורון רוחני ומוסרי. ה"חמץ" של חיינו קשור בהליכה אחרי החיצוני וחוסר היכולת להקשיב לקול הפנימי העדין יותר. ההתבוננות בזולת "מבחוץ" גורמת לך לחשוב כי ניתן להכריח אותו להתנהג בצורה זו או אחרת. זאת, אגב, טעות נפוצה ביותר אצל הורים, המרבים להשתמש במנגנונים של "חיזוקים חיוביים ושליליים, של איומים, הענשות ופרסים - זה עובד לטווחים קצרים ולא ליצירת דפוסי מחשבה והתנהגות עמוקים.

להסיר את החמץ מאיתנו פירושו להסיר את הפילטרים מהעיניים הגורמים לנו להתמקד בחיצוני ולא במהותי ובפנימי. החברה שלנו תתלכד סביב סיפור יהודי וציוני משותף, מתוך הידברות, לימוד וחינוך.