לא משרת בשטחים, אבל לא בוגד
גדלתי בקיבוץ דתי-לאומי מעבר לקו הירוק ולפני עשור לחמתי במבצע "חומת מגן". החלטתי לעזוב את השקפת העולם הצרה שאליה נולדתי והצטרפתי למלחמה למען סיום הכיבוש
בדיוק לפני עשור גויסתי בצו 8 למבצע "חומת מגן". שלחו אותנו לעצור בכוח את גל הפיגועים הרצחניים ששטפו את הארץ. עברנו מבית לבית דרך חורים שפערנו בקירות, פרצנו לבתים ריקים שתושביהם נטשו אותם מפחד והפכנו אותם בחיפושים אחר חומרי חבלה ונשק. למרות כל זאת ולמרות שהפלוגה שלי עצרה אז מחבל יום לפני שעמד לבצע פיגוע התאבדות, התחוור לי שהשהות שלנו בערים הפלסטיניות ואופן המגע שלננו עם האוכלוסייה האזרחית בהן, רק יצמיחו את הדור הבא של ההתנגדות הפלסטינית ואת הדור הבא של המתאבדים.
הילדים הפלסטינים שחוו את המציאות על בשרם ושניזונו משנאה ופחד, ימשיכו בבוא היום להזין את מעגל האלימות הבלתי נגמר, ממש כשם שאני ממלא עכשיו את חלקי בהזנת המעגל. עלתה בי אז ההכרה שכנראה הפתרון באזור לא יגיע בכוח הזרוע והדבר הכניס אותי לתהליך נוקב שליווה אותי מיומו הראשון של שירותי בשטחים.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
פדופילים זקוקים לטיפול, לא רק לענישה / נוגה ויזל
איפה החינוך? / נעה שפיגל
בימי חג הפסח, חג החירות, אני שואל עצמי מהי יציאה לחירות. יציאה לחירות עבורי היא היכולת לעבור תהליך של הפיכה לאינדיבידואל, תהליך של עיצוב עצמי וגיבוש האמת שלי בסביבה שבה מתנהלים חיי. למרות המטען החיובי של המושג, החירות צופנת בחובה גם המון בדידות, חרדה ופחד. החירות דורשת נאמנות לאמת גם במחיר של סיכון גבוה או של חוסר אהדה מצד הסובבים אותך.
בגלל החירות, אתה חווה לא אחת קונפליקט רב-עוצמה בין המוטיבציה לצמיחה ולהגדרה עצמית לבין היבלעות בקולקטיב ובקונצנזוס. בנדודיהם, כלומר במסעם להגדרה עצמית, בני ישראל יוצאים ממצרים מעבדות לחירות. לאורך כל "מסע העצמי" הם מלאי חשש ומבטאים רצון לחזור לאחור, אל חייהם הקודמים כעבדים. הרצון הזה המסמל את הפחד שלהם מהגדרת העצמיוּת שלהם.
אני גדלתי בקיבוץ דתי-לאומי מעבר לקו הירוק. מגיל צעיר ינקתי ציונות וכמו כל חבריי, גם לי היה ברור שמתגייסים לצבא ומממשים את החובה העליונה של תרומה למדינה. שירתתי ברצועת הביטחון בלבנון ובשטחים, לחמתי, כאמור, בחומת מגן וגם במלחמת לבנון השנייה. אולם תחושה של חרדה ופחד כמו שחשתי לגבי ההחלטה לעזוב את יחידת המילואים שלי ולא לשרת עוד בשטחים, לא חוויתי בכל שנות שירותי הצבאי.
לצאת מהחיבוק הקולקטיבי לחיי בדידות
היציאה מהקונצנזוס החמים הייתה לי קשה לאין שיעור. היום, שנים לאחר מכן, אני עדיין לא סולח לעצמי שהתמהמהתי בקבלת ההחלטה הזו. לא שזה לא הצעד הנכון, אבל פחדתי לצאת מהחיבוק הקולקטיבי. כשהבשילה ההחלטה, היכתה בי תחושה עזה של בדידות. אני משרת במילואים גם היום, אבל משלם מחיר על בחירתי לא לשרת בשטחים. נראה כי לציבור גדל והולך, די בדעותיי ובפעילותי החברתית והפוליטית כדי להגדיר אותי כבוגד, לשלוח אותי לחיות בעזה ובעיקר להדביק לי תווית של "שמאלן קיצוני".
התווית הזו מאפשרת לאותו ציבור לבטל את דבריי באופן אוטומטי, בלי צורך להקשיב להם ולבחון אותם ולא עומדים לזכותי שירותי הצבאי, היותי אזרח תורם או מעורבותי החברתית. אני "שמאלן קיצוני", ומלבד זה אין צורך להוסיף. תגובות כאלה אני מקבל גם בעוון השתתפותי בפעילות חברתית-פוליטית בתנועת "לוחמים לשלום", שנוסדה על-ידי לוחמים משני הצדדים שזנחו את המאבק האלים והקימו קבוצה שדוגלת ופועלת בדרכים לא-אלימות למען סיום הסכסוך והכיבוש.
אני ושכמותי מכירים בחריגותנו בסביבת מגורינו, במקומות העבודה שלנו, בחברה ובמדינה. פעמים רבות אנחנו חריגים גם בתוך משפחתנו. רובנו עברנו מסע לא פשוט שכלל את התעוזה להביט במראה היישר לעיניו של מי שנשקף בה, ללא פחד מהפגמים שאנו מוצאים בעצמנו ובחברה שבה אנו חיים. הפרטנרים שלנו בצד הפלסטיני עוברים גם הם מסע דומה.
חשוב לי להבהיר: אינני חושב שיש לי מונופול על האמת. יום יום אני בודק בתוך עצמי פנימה וגם יוצא לשטח כדי לבדוק בעצמי את הנחות היסוד שלי. כשחברים רבים באים להתנצח איתי בשל "חריגותי", רק לעתים נדירות הם נענים לבקשתי לבוא לראות ולשמוע את הדברים בעצמם. להעז ולבדוק לפני שהם מחווים את דעתם הנחרצת, לפני שהם לוחצים על הדק ההאשמה ומזינים את האלימות.
ייתכן שאני בודד, אבל אני מרגיש שעזבתי מתוך בחירה ובעיניים פקוחות את כלוב הזהב של השקפת העולם הצרה שאליה נולדתי ושעליה חונכתי, ויצאתי לחירות עם קומץ של חברים משני עברי המתרס. אולי אני בודד, אבל אני חופשי מהמנגנון שכפה עלי לקבל את שלילת חירותם של מיליוני בני אדם. היום אני חופשי לפגוש את האנשים האלה בתור מי שהם: בני אדם, כמוני.
עידו רוט, פעיל בתנועת "לוחמים לשלום".
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
