שתף קטע נבחר

הסיפור האמיתי מאחורי ההתייקרויות בחג הפסח

רשתות רבות החליטו לפנק את הישראלים והעלו מחירים במהלך החג. כיצד נראו ישיבות ההנהלה בהן הוחלט על הגזרה? מה חולף בראשו של לקוח שמגלה בקופה שעושקים אותו? כיצד מרגישה אותה קופאית? האם זה פופוליסטי לכתוב על כך ומה חושבת המחאה החברתית? הצצה לראשן של הדמויות בטרגדיית חיינו

הבכיר ברשת

אני גאון, פשוט גאון. שילכו לחפש, כל המרצים האלה לכלכלה ולמינהל עסקים. אני גאון. איך אף אחד עוד לא חשב על זה, פשוט להעלות את המחיר. מי ישים לב? ואם, נגיד, מישהו יצייץ, אז נאמר שזה בגלל החג, החשמל, הדלק, הדתיים, החילוניים, ביבי, טיבי, המחאה - לא חסר. ובכלל, מי ישאל?

 

שרק היונדאי הזאת תעוף לי כבר מהנתיב השמאלי. אני חייב להגיע הביתה ולספר לאשתי איך שיחקתי אותה בישיבה. חמודה, חושבת שהמשא ומתן הקשוח שהיא ניהלה עם בעלי האג"ח היה מוצלח, חח. נו! שהיונדאי הזאת תעוף כבר ימינה.

 

הכי פתטי היה וייסמן, מגיע לישיבה עם סיכום דוחות של לקוחות סמויים, רוצה לדבר על יעדים אסטרטגיים לטווח ארוך, הרחבת התפריט, רעיונות לתגמול עובדים - איפה הוא חושב שהוא נמצא, בפינלנד? גרמתי לו להיראות שם כמו ילד כששלפתי את הקלף של העלאת מחירים. פשוט עשיתי ממנו צחוק. כמה פשוט, ככה גאוני. גאוני! נו תיסע כבר! יא אוטו קוריאני מצ'וקמק.

 

הלקוח

אין ברירה. אין מה לעשות לפעמים אין ברירה. אתה יודע שדופקים אותך ובכל זאת, לפעמים אין מה לעשות. כבר שילמנו על שמורת הטבע, וחצי מיכל דלק הלך בנסיעות והארטיק לילד מהגזלן... אז מהקפה והמאפה אני אעשה עכשיו סיפור.

 

מזל שעצרתי את אשתי בזמן, כמעט עשתה פה סצנה, התחילה לנופף עם החשבונית מעל הראש וכבר ראיתי את הווריד הזה שלה במצח מתחיל להתנפח. היא לא פראיירית זאת, אבל לפעמים צריך לדעת איפה לוותר.

 

באופן כללי גם אני לא פראייר. הנה הבוקר הודיעו לבת שלי שמעלים לה את השכר דירה. מסכנה, סטודנטית, אנחנו עוזרים לה. מיד שלחתי אס-אם-אס לשוכר שלי והעליתי לו גם. אז אל תגידו שאני פראייר. מבחינתי להחרים את הרשת הזאת, שילמדו לקח. אני? יש מצב שלא אכנס לכאן יותר, אבל עכשיו כבר לא נבאס את הילדים והכל.

 

הילדים, עד שיש קצת זמן איכות איתם. אין כמו חמש-שש שעות בפקק כדי להכיר באמת את הבן שלך. כזה מלאך, רוצה שנקנה לו אייפד חדש. איך הוא בכה כשהוא ביקש את זה, בעט עם הרגליים הקטנות שלו במושב, ככה, בצורה ביישנית כזאת.

 

הקופאית

אני לא מאמינה, איזו התנפלות. כאילו אנשים לא ראו רוגעלך בחיים שלהם, ועוד מקמח מצה. לפחות אני עושה קצת כסף בחג: להתראות שכר מינימום, שלום תעריף חג של 150%. עוד חודשיים עבודה ואני בתאילנד. תאילנד, בייבי, תאילנד, ושכולם ייחנקו.

 

הכי אני אוהבת, זה את אלה שמתלוננים. מקודם הייתה לי פה אחת, התחילה לנופף עם החשבון, כל הפנים שלה נהיו אדומות, מזל שבעלה הרגיע אותה. גברת, לא מתאים לך אל תקני. אמרתי לה שבגלל פסח חומרי הגלם עולים יותר, אבל היא נדבקה לעניין של השני שקל יותר על הקפה. איזו טרחנית.

 

והיה את ההוא שלא הבין למה למרות שאנחנו פתוחים בשבת ולא כשרים, בפסח אנחנו לא מוכרים חמץ. כאילו, סלח לי אדוני, אתה חי במדינה של יהודים, לא מתאים לך? סע. שבוע אחד בשנה אתה לא יכול לעשות מאמץ. למה לחפור, למה? הוי, תאילנד, רק עוד חודשיים ותאילנד.

 

הגולש שקרא את הטור הזה ב-ynet

איזה פופוליזם! כמה קל, כמה שטחי. להציג את חבר ההנהלה כחזיר דורסני שרק רוצה להרוויח, או את ה"ישראלי הממוצע" שנדפק, יודע שהוא נדפק ובכל זאת נותן שידפקו אותו. סליחה, אבל המציאות היא הרבה יותר מורכבת. זה לא קל לנהל עסק, יש הרבה הוצאות ובמיוחד בחג. גם לא קל לצאת עם המשפחה לחיק הטבע, אז עכשיו נתחיל להחרים את כל החנויות בדרך.

 

אבל אתם יודעים מה כן קל? כן קל לשבת מול המקלדת ולטנף. זו הבעיה במדינה הזאת, לא יודעים לפרגן למישהו שקצת מצליח. תאמינו לי, צדק אחד הטוקבקיסטים שם – לא זוכר איזה מספר – שכתב שנגיד תודה שאנחנו לא יוון או ספרד. שם, על כל משרה עם שכר מינימום כמו זו של הקופאית מתחרים איזה עשרה צעירים שיכולים רק לחלום תאילנד.

 

הרוזן הזה גם כן, מי הוא בכלל שנותנים לו לכתוב טורים. אין לו מושג איפה הוא חי. רק לבקר ולבקר, זה כל מה שהם יודעים שם לעשות בתשקורת. סליחה, אבל אני רוצה את החמש דקות שלי בחזרה. וואללה יופי, בואו נחזור לקומוניזם וזהו.

 

המחאה החברתית

כואב לי הלב לראות אותם שם ככה מחכים לי. אומרים שאני אחזור בקיץ, כאילו הייתי איזה דודה שבאה לביקור מארצות הברית. מצפים שאפתור להם את כל הבעיות. מחכים לי ומחכים לי, כמו בנאדם שמבטיח לעצמו שממחר הוא מפסיק לעשן - ובינתיים גומר עוד קופסה.

 

כואב הלב, איך הם עוקפים אחד את השני בתור בשביל לשלם מחיר מופקע, מצפצפים בכבישים בדרך לעוד פקק, משאירים את שקיות האשפה בטבע ומפחדים מאיראן. באמת כואב הלב. אני לא רוצה להישמע סנובית, אבל לא בא לי לבוא למקום כזה.

 

אל תבינו לא נכון, היה מאוד נחמד בקיץ, עם אייל גולן והחמישייה הקאמרית והאוהלים. מאוד נחמד. ובאמת שלא נעלבתי שקראתם לי "סמולנית" ואחר כך האשמתם אותי בהאטה הכלכלית. באמת שלא, פשוט זה כבר לא מתאים. ובכלל, אתם לא ממש צריכים אותי ולא צריכים לחכות עד הקיץ, הנה הגיע האביב, נסו להתחיל בלעדיי, אם יהיו בעיות אצטרף אחר כך.

 

כלכלה עם חיוך מריר - טורים נוספים

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
המקצוענים
צילום: ירון ברנר
סופרים את הכסף לקראת רכישה של קפה ומאפה. אילוסטרציה
צילום: ירון ברנר
מומלצים