מה אנחנו יודעים על ישראל?
כולם חשים חובה להביע דעה על כל מה שקורה בישראל. מה שמניע אותם זו הטינה לגבי זכות היהודים להגדרה עצמית. אולי יש לכם מדינה, אבל נמשיך להרצות לכם 24/7 מה לעשות בה
לא היה קורה דבר לו גינטר גראס לא היה כותב את שירו על ישראל ואיראן. אין שום דבר מועיל בתרומתו המוזרה לדיון הטעון הזה. במה זה שונה מהצהרות החלטיות שמפזרים כמה פרשנים מערביים בנושא הגרעין האיראני?
ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, שם את הנושא בפרספקטיבה הראויה לאחרונה. לאחר שנשאל האם ישראל צריכה או לא צריכה לתקוף באיראן, הוא ענה שאינו יכול לספק תשובה החלטית מפני ש"אינני יודע את כל העובדות", והוסיף ש"קיימים שיקולים רבים" שהוא אינו חשוף להם. כמה מרענן היה זה לראות מישהו ישר מספיק כדי לומר את שתי המילים שנשמעות באופן כה נדיר במהלך דיונים בישראל: אינני בטוח.
רשימה הזו מתפרסמת במסגרת סדרת טורי I love Israel בערוץ הדעות של ynet. מכירים עוד בלוגרים פרו-ישראלים בעולם? שלחו לנו אימייל opinions@y-i.co.il
עוד בסדרת הטורים:
איך למדתי לאהוב את ישראל / רומאו מונטיירו
רואים את דגל ישראל נשרף, ושותקים / טוביאס פטרסון
מכתב אהבה משבדיה לעם ישראל / קים מילרל
אם אדם בעל קורות חיים, ידע ותובנות כמו אלו של הלוי חש שאינו מוסמך להביע את דעתו בנוגע לאיראן, מה לגבי כל אותם פרשנים מחוץ למזרח התיכון? מי בינינו יכול לטעון שיש בידיו תובנות נעלות יותר, או אפילו שוות בערכן, לאלו של הלוי בנוגע ליכולותיה הצבאיות של ישראל או תוכנית הגרעין האיראנית? אני יודע שאני בהחלט לא יכול לטעון טענה שכזו.
עם זאת, רק מעטים נותנים לחוסר הידע שלהם למנוע מהם מלאחוז בעמדה החלטית. כאן בבריטניה יש רבים שמתנגדים בחריפות לתקיפה ישראלית על המתקנים האיראניים. חלקם עושים זאת על בסיס סיבות מעוררות הערצה בעוד רבים אחרים עקב סיבות הרבה פחות מעוררות הערצה, בהן שנאה כללית ועמוקה כלפי ישראל, שלמרבה הצער הופכת לעניין אופנתי יותר. המחנה שדוגל בפעולה צבאית מורכב מחברים אחראים ומאלמנטים רצויים פחות, לרבות מחרחרי מלחמה שיושבים בסלון שלהם וקוראים לישראל לצאת למלחמה תוך ידיעה שהם עצמם לא יהיו חשופים לתגובה המיידית של איראן או של שלוחותיה.
לא מחליטים טוב כשצועקים עליך
מעטים מבין חברי שני המחנות יכולים לטעון בכנות שעמדתם ההחלטית מבוססת על ידע מפורט לגבי מורכבות יכולתה הצבאית של ישראל ומערך ההגנה האזרחית שלה, כמו גם לגבי הפרטים המדויקים של תוכנית הגרעין האיראנית. כמובן שגם בלי שפרטים אלו יהיו בהישג יד, עדיין הגיוני להתעניין ולגבש דעה כללית על נושא בעל משמעות כה כבדה. אני עצמי בלוגר לא יהודי ופרו-ישראלי, ועל כן הבעתי את דעתי בעניין תכופות. אני בהחלט מאמין שלישראל עומדת לא רק הזכות, אלא חובה מוחלטת לעשות את מה שצריך כדי להגן על עצמה מהאיום של תקיפה גרעינית מצד המשטר האיראני. מבחינה פרקטית, האם יש צורך בפעולה צבאית לשם כך? אינני יודע.
הדיון המערבי לגבי עמדתה של ישראל בנוגע לתוכנית הגרעין האיראנית משקף מציאות רחבה יותר שישראל מתמודדת עמה. יותר מכל מדינה אחרת, ישראל היא מדינה שמשקיפים חיצונים, שיודעים עליה מעט מדי, בכל זאת רואים לנכון לדבר עליה הרבה מדי. שאל בריטי או אמריקני ממוצע מה הם חושבים, נניח, על מלחמתה של סרי לנקה בארגון הנמרים הטמילים, על הקרבות בין השבטים בסומליה, או על מלחמתה של הודו נגד המאואיסטים, והם יודו מיד שאין בידם מספיק מידע כדי להביע דעה.
עם זאת, אנשים שאינם יודעים כמעט דבר המתרחש בישראל חשים בכל זאת שיש להם זכות להביע דעה על כך, ואף יותר מכך, חשים חובה לעשות זאת. זו לא רק הטיפשות שבעניין שמפריעה לי, אלא גם הצביעות. ניתן רק לדמיין את הזעם ברחובות לונדון, לו פוליטיקאים ואזרחים ישראלים יתחילו באופן קבוע לומר לנו "מה עלינו לעשות" בנוגע לאיי פוקלנד.
כבר למעלה משישה עשורים העולם צועק את דעותיו על ישראל. בבסיס תופעה זו נדמה שקיימת טינה לגבי זכותם של היהודים להגדרה עצמית. אולי יש לכם מדינה משלכם, חוזר ואומר העולם, אך אנו נמשיך להרצות לכם 24 שעות ביום, 7 ימים בשבוע בנוגע למה שעליכם לעשות בה.
ובכן, די כבר. מעט מאוד אנשים מחליטים את ההחלטות הטובות ביותר כשצועקים עליהם. הגיע הזמן שהעולם ייקח דוגמה מאפרים הלוי ויביע את דעתו על מדיניות ישראל רק כשיש לו מספיק תובנות כדי לעשות זאת בכנות.
צ'אז ניוּקי-בורדן הוא סופר ועיתונאי בריטי. הוא פרסם פוסטים פרו-ישראליים בבלוג שהוא מפעיל. בין היתר הסביר שם בעבר מדוע הוא מפעיל בלוג פרו-ישראלי. תוכלו לקרוא על כך בפוסט הבא.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
