"יצאתי וחזרתי, לא האמנתי שאפשר". יום השחרור

"במשך שנים שתקתי, אי אפשר לספר במילים את מה שאי אפשר להאמין לו. בשנים האחרונות אני מבינה יותר: יש חיים שממשיכים ואנשים צריכים לדעת, אם נשתוק, זה כאילו כל זה לא היה מעולם". כך מתארת פירחה (אווה) מושקוביץ, ניצולת אושוויץ בת ה-82, את התהליך שבסופו סיימה שתיקה רבת שנים. היא החליטה לספר את קורותיה, בין היתר בתור לסלקציה במחנה ההשמדה, שאותו כינה הסופר ק .צטניק (יחיאל די נור) "פלנטה אחרת".

"דחסו כמאה אנשים בקרון. ילדים, חולים, זקנים. לא היה מקום, היו כאלו שהשתגעו שם. זו הייתה רכבת משא, שלושה ימים בלי מים. סגרו את הדלת ולמעלה היו חלונות שסגרו בחוטי תיל. זה היה נורא, השוק הראשון בחיים שלי. אני זוכרת שנרדמתי והתעוררתי כשפתחו את הדלת וצעקו בגרמנית 'החוצה'. לא ידעתי איפה אני נמצאת. עמדנו בתור לפי הגילאים, אני בתור אחד (תור הסלקציה של מנגלה באושוויץ - ע"א) ואימא שלי עם שני אחיי הקטנים בתור אחר. את התמונה שלה מתרחקת לעולם לא אשכח".

מושקוביץ. אמה ושני אחיה הקטנים נרצחו באושוויץ(צילום: מיכל בלאט )

מושקוביץ סיפרה את קורותיה למתנדבת מ"יד ושם" שהגיעה לביתה. העדות שמסרה היא חלק ממיזם "לדורות", שמפעילים המשרד לאזרחים ותיקים ו"יד ושם", ושנועד להביא את סיפורם של ניצולי שואה לתודעה הציבורית. "זו לא הייתה התנסות קלה", העידה פירחה על הפעם הראשונה שבה גוללה את סיפורה. "זה מחזיר אותך אחורה, כמו לפתוח תיבה סגורה, ולפעמים אני רוצה רק לשכוח".

בתה בת ה-50 מיכל בלאט אמרה: "היא נפתחה עם הולדת הנכדים. להחזיק את הבן הבכור שלי על הידיים ולראות את אושוויץ במצעד החיים בטלוויזיה עשה לה משהו. במשך שנים היא חשבה שאף אחד לא יכול להבין, והנסיעות של הילדים במשלחות לפולין גישרו קצת על הפער הזה".

את התמונה של אימא מתרחקת לעולם לא אשכח. מושקוביץ(צילום: מיכל בלאט )

מושקוביץ נולדה ב-1930 בעיר פושבה שבהונגריה, וידעה עד הכיבוש הגרמני "חיים שלווים של ילדות מאושרת, למרות האנטישמיות שתמיד הייתה, וחוקים נגד היהודים בסוף שנות ה-30". כשהייתה בת 14, הפכה השלווה ביום אחד ל"גיהנום על האדמה".

"גרנו קרוב לגבול, כשהגרמנים נכנסו קיבלו אותם במחיאות כפיים ותרועות. גם אני הייתי צריכה להריע, מפני שלמדתי בבית ספר נוצרי. התחילו קנסות, היהודים היו צריכים לתת כסף וזהב, כל מה שיש. אחר כך טלאי צהוב, איסור לצאת מהבית ללא רשות, ואז איסור לצאת בכלל".

החנות שהייתה בבעלות הוריה נסגרה בצו הגרמנים, והמשפחה נשלחה לגטו שרבר, ובהמשך לאוושויץ. שם נרצחו אמה ושני אחיה הקטנים. את אחיה הגדול הצליחה לראות מאוחר יותר, והמחשבה כי הוא נותר בחיים עזרה לה לשרוד גם ב"צעדת המוות", אך הוא נעלם שם לנצח. "שנים אחרי המלחמה עדיין תחפש אותו דרך המדור לחיפוש קרובים ובמקומות אחרים, אבל הוא ככל הנראה נרצח שם", אמרה בתה בצער. לדברי אמה, "המשפחה שלי, מה שראיתי ומה שעברתי, הולכים איתי תמיד. זה כאב שלא יעבור".

"כשהגיעו טרנספורטים לקרמטוריום, היה אסור לנו לצאת. כשהשומרת נרדמה, החלטתי לצאת לשירותים. בדרך נפלתי, חזרתי בקושי לדרגש, ניסיתי לעלות, אבל נפלתי והתעלפתי. כשהתעוררתי הייתה שמש, ואני זוכרת שחשבתי שהרבה יותר טוב להיות מתה מלהיות במקום הזה". 

ביום השחרור פתחה את דלת המחנה ורצה החוצה "כמו ציפור שיצאה מכלוב. לא האמנתי שאני יכולה לצאת, יצאתי וחזרתי. הגענו לצ'כיה, פרחים פורחים, שמש זורחת, אנשים מטיילים כאילו אין מלחמה בעולם. ראיתי ילדה כמוני שמטיילת עם הוריה עם סרט על הראש. חשבתי, איפה אני ואיפה היא".

אחר כך התאחדה עם אביה, ששרד אף הוא, ועלתה לישראל ב-1948 במסגרת קבוצת הכשרה של "בני עקיבא". כאן גם התחתנה עם שמוליק מושקוביץ - ניצול אושוויץ בעצמו שמת ב-1983 - והקימה משפחה. "שתי בנות שבירכו אותי בחמישה נכדים", כהגדרתה. היא עבדה כמנקה, כתופרת וכמורה למלאכה, וניסתה להשתקם ממה שראתה וחוותה. "נשארנו בחיים אבל היינו לבד, רצינו משפחה ובית ובעיקר רצינו שלילדים שלנו לא יחסר כלום".

על פי הבת מיכל, "לגדול בבית לשני הורים ניצולי אושוויץ זה להרגיש את הקושי פעמיים. זה לגדול בצל שתיקה כי ההורים

שלנו חשבו שככה הם מגנים עלינו, ואולי ככה בעצם הם הגנו גם על עצמם. הם ניסו להמשיך הלאה ואנחנו כאילו גדלנו עם משימה: להפוך את החיים שלנו לראויים לעובדה שהם שרדו".

מושקוביץ וניצולים אחרים שתועדו בפרויקט הוזמנו להשתתף בטקס הוקרה שייערך בירושלים בתחילת החודש הבא. ד"ר לאה נס, סגנית השר לאזרחים ותיקים, ציינה כי "פרויקט תיעוד הסיפורים האישיים שטרם נכתבו הוא חלק חשוב בהנצחת השואה, דווקא בתקופה שבה מתמעטים ניצולי השואה החיים, היכולים לספר על הזוועה ממקור ראשון".

* ניתן לפנות למרכז המידע הממשלתי לניצולי שואה במשרד לאזרחים ותיקים בטלפון שמספרו 8840*