עולים או יורדים? על המשקל אחרי החגים
על אף היותה דוגמנית על, מיכאלה ברקו מעולם לא נהנתה ממשקל רצוי בלי להתאמץ להישאר בכזה. מחשבות החרטה אחרי ארוחות החגים לא פוסחות גם עליה, אבל החולשה לאוכל גוברת על אימת הקילוגרמים הנוספים
שוב עליתי במשקל. החגים, עם שלל הארוחות והמטעמים, עשו את שלהם ובגדול. כמו בכל שנה. ושוב אני מוצאת את עצמי נאבקת במשקל הארור שאף אישה לא נהנית לדרוך עליו, אפילו לא הדוגמניות הכי רזות.
אף פעם לא הייתי מהנשים האלה שיכולות לאכול מה שמתחשק להן ולהישאר רזות. למעשה, אם הייתי אוכלת את מה שבעלי אוכל כשהוא "שומר" – תפריט שמבוסס על סלטים לאורך היום והרבה מאוד שוקולדים, גלידה ו-וופלים בערב – הייתי צריכה להרחיב את הדלתות בבית.
גם כשהייתי צעירה, לא הייתי מהבנות הדקיקות מאוד. הייתי רזה, אבל לא מהסוג שאחות בית הספר נהגה לומר להן "את רזה מדי, תגידי לאמא שתתן לך יותר אוכל" ומאז מעולם השמנתי בקלי קלות ונאלצתי להקפיד מאוד על תזונה כדי לשמור על משקל מסוים. אפילו כשהצטלמתי לשער "ווג" האמריקאי, החצאית שהביאו לי, כחלק מחליפה, הייתה קטנה מדי כי בדיוק חזרתי מחופשה בבית, מוקפת במעדנים של אמא שבואו נודה בזה, אין כמוהם בכל העולם. בסוף הצטלמתי בג'ינס.
הפתרון, כמו תמיד כשמדובר בדיאטות, הוא חמקמק ובעייתי. מצד אחד, אנחנו רוצות לרדת במשקל ומהר ולסלק את הבעיה, אבל אני לא מסוגלת לצום כמו נשים אחרות או לשמור על איזו דיאטה קיצונית לאורך זמן – אלה מחזיקים לי יום אחד ובערב תוקף אותי רעב בלתי נשלט ואני מתחילה לטחון כל דבר שזז, כך שהנזק פשוט לא שווה את זה. מצד שני, האופציה להתחיל לאכול בריא ולעשות יותר ספורט נראית מעייפת ומייגעת.
תמיד קיימת האפשרות פשוט להשלים עם המצב הקיים. אני יכולה להשתמש גם בתירוץ הכי שחוק בהיסטוריה, שאני אחרי לידה. אני נשבעת שפעם שמעתי אישה אומרת את זה, למרות שהבן שלה כבר השתחרר מהצבא. אני יכולה לומר גם שיש לי גנטיקה בעייתית, אבל גם זה תירוץ. הבעיה האמיתית היא שאני פשוט אוכלת יותר מדי – גונבת קצת לחם עם שוקולד או במבה מהילדים, לא מצליחה להתאפק בארוחות חג ומשלמת את המחיר.
עשיתי כבר כל כך הרבה דיאטות בחיי, שאני יכולה לדקלם תפריטים בעל פה. ואני כבר יודעת שהדרך הכי טובה ובטוחה לרדת במשקל היא פשוט לאכול מסודר, שלוש ארוחות ביום, בלי כל המתוקים והנשנושים האלה, לשתות הרבה וגם להזיז את הישבן קצת יותר. אבל אני חלשה. יש לי חולשה ללחם ושוקולד, חולשה למצה עם שוקולד, חולשה לקניידלעך וחולשה לאוכל של אמא שלי. בקיצור, יש לי חולשה לאוכל.
תמיד כשאני נתקלת בכתבות האלה במגזיני הבריאות, על אנשים שקמו בוקר אחד והחליטו לשנות את אורח החיים שלהם, אני מתפעלת מהכוחות שהיו להם לקחת את עצמם בידיים. איך בנאדם עובר ממצב של להיות בטטת כורסא לאצן אולימפי? כל המחקרים והכתבות טוענים שנדרשים ששה שבועות כדי להתרגל לאורח חיים חדש - מתרגלים לתחושת השובע ממנות קטנות ובריאות, מתרגלים להימנע מדברים המתוקים ומתרגלים להזיע ולהתעמל.
לפעמים אני חושבת שאולי דיאטה היא בכלל לא התשובה. אולי התשובה נמצאת במקום אחר, כזה שאומר שאין שום חוק שמחייב אותנו להיות רזות או להשתחל במידה מסוימת, אלא רק אנחנו שמרגישות לא שוות או לא חתיכות מספיק אם עלינו כמה ק"ג. אולי אנחנו צריכות בכלל להתחיל לקבל את העובדה שלכל אישה יש מבנה גוף שונה ויפה בזכות עצמו? אולי לא כולנו נועדנו להימנע מסוכרים ולעשות כושר לשארית חיינו? אולי זה דווקא בסדר לאכול מה שמתחשק לנו, בגבולות ההיגיון כמובן, ופשוט להיות שמחות עם מה שיש?
אבל גם ההבנה הזו היא סוג של דרך, ועדיין בכל לילה אני מבטיחה לעצמי שהחל ממחר יוצאת למסע, מתנזרת מסוכרים ומתחילה לשמור. ואז מגיעה שעת העייפות הזו של אחר הצהריים, ואני מתפתה לקחת ביס קטן ממשהו מתוק, ואחריו מגיעים עוד שלל ביסים אחרים. אני לוקחת עוד ביס ועוד ביס, עד שבלילה אני שוב מוצאת את עצמי נשבעת שממחר – דיאטה.
- לאתר של מיכאלה ברקו
