פסח עבר ללא המשפחה. רק אחד עם השנייה
את פסח העברנו בפיליפינים. הפסקות החשמל מנעו מאיתנו את זמן האיכות הדיגיטלי עם המשפחה והחברים, והתחלנו לפתח תסמינים של געגועים לבית. המשפחות שלנו שונות מאד אחת מהשנייה, וגם הגעגועים
תומאסו
לי יש משפחה גדולה: חמישה ילדים, המון דודים, בני דודים ואחיינים. היינו מבקרים אותם לפחות פעם בשבועיים, נפגשים עם כולם, יוצאים לטיולים ביחד, אוכלים ארוחות חג. עכשיו, כשאנחנו מטיילים, אני משתדל לדבר עם ההורים ועם האחים שלי בסקייפ לפחות פעם בשבוע, ומלמד את אמא שלי להשתמש בפייסבוק כדי שתוכל לראות איפה היינו ומה עשינו.
עוד בנושא:
חוגגים בחיק המשפחה? מה זאת משפחה?
למחוק שנים של זוגיות בגלל ריב עם משפחתו?
המירוץ למיליון: האם טיול מנבא הצלחה בזוגיות?
זרוב
לי יש רק אמא אחת – ולפעמים, גם זה מרגיש יותר מדי. בתור בת יחידה, היא דואגת לי באופן בלתי נסבל. אני מנסה לתת לה את החיבה ותשומת הלב שהיא צריכה, אבל גם להתחמק ממנה כשזה מוגזם.
למעשה, עכשיו אני מרגישה שהיחסים שלנו טובים יותר מאי פעם, כשהם קלושים ומתומצתים למידע ולרגשות ההכרחיים ביותר. אי מייל פעם בשבוע בו אני מוסרת לאמא את חיבתי עם כמה תמונות פסטורליות, ואי-מייל התשובה שלה שמגיע בחרוזים של חצי-עברית חצי-רוסית, עדיפים ומשמחים בהרבה משיחות טלפון בטלות.
תומאסו
זה נדמה כאילו שתי המשפחות שלנו שונות למדי, אולם למעשה הן יותר דומות משונות.
המשימה: להתנתק
זרוב
אגב, שמתי לב שהרבה פעמים בטיול הזה, במקום ליהנות מהרגע, אתה מתגעגע למשפחה שלך.
תומאסו
לא "במקום". אני מצליח להרגיש את מה שאולי נראה לאנשים כסותר: אני נוצר את ההתנתקות שלנו מהתרבות, החברים והמשפחה, ובאותו זמן מתגעגע למי שהשארנו שם. אני חושב שאפשר לראות שינויים גם אצלך. את מתלהבת מילדים, למשל, הרבה יותר מאשר בעבר. כשיצאנו לטיול, לא היה ברור איך נתמודד עם להיות רק שנינו, מנותקים מהסביבה התומכת.
זרוב
אני דווקא שמחתי להתנתק מהסביבה, מהחיבוק החונק של אמא שמתקשרת פעם ביום כדי לוודא שאני אוכלת, ישנה ולבושה בסוודר, מתעשיית הפרסום הקטנה והצפופה בה עבדתי, ומהרחובות ההומים של תל אביב, בהם תמיד נתקלים באותם אנשים בדיוק. החשש מלהיות רק שנינו בקצה העולם, התגמד לעומת החשש להיבלע בתוך הסביבה והשגרה עד סוף ימי חיינו.
תומאסו
הרבה אנשים שאלו אותנו אם זו לא בריחה. מה את חושבת שהיה כאן יותר, מסע הרפתקני לגלות עולם ואת עצמנו, או ניסיון להימלט מהשגרה והעבר?
זרוב
יש אחוז מאוד נמוך של בריחה במסע שלנו. עובדה – אפילו כשאנחנו רחוקים פיזית מישראל כמה שאפשר, אנחנו לא יכולים להתנתק מהרשת אפילו ליום אחד. חייבים לעדכן, להראות תמונות של כל המקומות המדהימים שהיינו בהם, לבדוק מה קורה בארץ בכלל ובחיים של החברים שלנו בפרט. אנחנו לא משליכים כל מה שהיה לנו בישראל, פשוט לוקחים הפסקה לצורך נדודים.
זרוב ותומאסו
מה שעזבנו בישראל, היה חיים מלאים: היו לנו עבודות טובות, היה לנו מעגל חברים גדול מאד ומיוחד, היו לנו חיי לילה עשירים ומשפחות תומכות ואוהבות. ראינו ועשינו הרבה מאד דברים שיכולים להראות כהרפתקאות בפני עצמן.
תומאסו
אנחנו נודדים כבר כמעט שמונה חודשים. בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו, אנחנו מוצאים חברים חדשים ונפרדים מאחרים (שכנראה לא נראה שוב לעולם). יש מעט מאד אנשים שבילינו איתם יותר מאשר שבוע אחד יחד. אנחנו מדברים אנגלית, שאיננה שפת האם של אף אחד מאיתנו, חצי מהזמן. אין ספק שאנחנו לא בבית כבר זמן ארוך מאד.
קול קורא לנדוד
זרוב
אנחנו לא בבית, אבל הבית הוא חלק מאיתנו. דווקא בניכר אני מבינה עד כמה אנחנו ישראלים, ומהסיבה הזאת בדיוק, לא הייתה לנו ברירה אלא לטייל. הנדודים הם חלק מהקוד הגנטי שלנו, החל מאבות אבותינו שיצאו לטיול אחרי עבדות של ארבעים שנה, דרך אמהותינו שחיפשו עתיד טוב לילדיהן, וכלה בנו: צעירים ישראלים שתמיד מגרד להם ללכת, לעזוב, לחפש. פגשנו אינספור מטיילים מכל מיני מדינות, אבל הישראלים היו הנחושים ביותר לראות עוד ועוד מהעולם, והמאוימים ביותר מהחזרה הביתה.
תומאסו
הישראלים שנתקלנו בהם, ולפעמים ברחנו מהם, אוהבים להסתובב יחד. בהודו, איפה שיש שלטים בעברית, נותנים הנחות אם אתה ישראלי, ומצפים שתתמקח מאותה סיבה בדיוק. כשנכנסים למסעדה במזרח ושומעים צחוק וצעקות, ישר מבינים שזו חבורת מטיילים ישראלים שצוחקים על התיירים האחרים, על המקומיים ועל עצמם.
זרוב
זה אחד המאפיינים של המטיילים הישראלים: הם מוכרחים להיות ביחד, לנוע בעדר. ועד כמה שזה נראה לנו מוגזם, ברור לנו שגם אנחנו לוקים באותם תסמינים - אנחנו חייבים חברה.
תומאסו
למזלנו אנחנו במסע הזה יחד. יש לנו אחד את השנייה בשביל להתייעץ, בשביל לעזור, בשביל לדבר עברית ובשביל לשאת בנטל.
זרוב
ובשביל לצפות בפרקים של 'האח הגדול' כשחיבור לאינטרנט חזק מספיק!
תומאסו
רשת האינטרנט היא החברה השלישית במסע שלנו, שמתלווה אלינו בכל מקום.
זרוב ותומאסו
הטיול הזה נותן לנו את השלווה שבריחוק, אבל גם דוחף אותנו להתקרב. הניתוק מהחברים שהותרנו בבית נותן לנו מוטיבציה להכיר חברים חדשים ולהתקרב אליהם במהירות וביעילות. ולפעמים, כשהגעגועים והבדידות מזדחלים לתודעה שלנו, כמו שקרה השבוע, בפסח, החג הכי "משפחתי" בישראל, אנחנו מחזיקים אחת את השנייה ויודעים: אנחנו המשפחה שלנו עכשיו.
בואו להיות חברים שלנו גם בפייסבוק. לעמוד של ערוץ יחסים, לחצו כאן
אליזרין וויסברג ותם אשחר עזבו הכול וטסו לירח דבש ללא הגבלת זמן, במזרח. הם מטיילים כבר 8 חודשים וזה הטור הזוגי שלהם. יש להם גם בלוג ובו כל החוויות מהטיול, וכן עמוד מעריצים בפייסבוק
לפנייה לכתב/ת 
