האור בתוך החשכה

כשהתעוורתי לפני שמונה שנים בגיל 33 איבדתי הרבה מהיכולות שהיו לי. הדרך היחידה שבה יכולתי לחוות את העולם היא מתוך העולם הפנימי שלי - המחשבות והרגשות שלי. היו לי כל כך הרבה תוכניות שחיכו לצאת לפועל והחשיכה הפתאומית עצרה אותי מלהגשים אותם. הדיכאון והייאוש כמעט הכריעו אותי.

לאחר דרך ארוכה ומאבק שלי ושל אשתי האהובה, יצר החיים והרצון לחיות ניצחו. המחשבה על איך אני חוזר לחיים הייתה מאוד מורכבת. במשך השנתיים הראשונות בתוך העיוורון לא הצלחתי לחשוב על אפשרות ללכת בעזרת מקל ולהוציא את העיוורון שלי מהארון. התביישתי לחשוף אותו.

נעזרתי בחברים כדי ללכת ממקום למקום, והתחושה הייתה של חוסר שליטה על הזמנים והרצונות שלי מעצם התלות שפיתחתי בסביבה. לאחר שנתיים הוצאתי את המקל מהתיק, והתחושה לוותה בבדידות גדולה מאוד. המקל נתפס בעיניי ובעיניי אחרים כמאיים על הסביבה. כמות האינטראקציה שלי עם הסביבה פחתה באופן משמעותי. בכל דרך שבה הלכתי נתקלתי במכשול שעמד בדרכי - עמוד חשמל, עצים, אנשים. קצב ההליכה היה איטי והוסיף לתחושת חוסר השליטה אותה חשתי ממילא.

ביום ששמעתי על האפשרות להיעזר בכלב נחייה התעוררה בי תחושה של חיוניות ותקווה גדולה. המפגש הראשון שלי עם כלב נחייה, יצר חוויה שתיזכר בלבי לכל החיים. החזקתי את הרתמה והתחלתי ללכת בקצב שאני בחרתי ומבלי להיתקל באף מכשול. התחושה הייתה של חופש ושחרור. בעקבות ההתנסות ידעתי שכלב נחייה הוא הפתרון המוצלח ביותר עבורי. חודשיים לאחר ההתנסות הגעתי לקורס של שלושה שבועות כדי ללמוד לחיות לצידו של כלב נחייה. קיבלתי את טרנר, לברדור שחור, שהותאם לי מראש על ידי מדריכי הקורס.

"פתאום מצאתי את עצמי יוצא באופן תכוף יותר מהבית". גיא שמחי וטרנר

כבר בקורס הבנתי שכדי שטרנר ואני נוכל לעבוד ביחד נצטרך לפתח קשר הדדי,

כשטרנר שומר על חיי ומעניק לי את הביטחון והיכולת להגשים את חלומותיי ואני מחזיר לו אהבה, כבוד וטיפול מסור. פתאום מצאתי את עצמי יוצא באופן תכוף יותר מהבית ונהנה מאוד מטיולים רגליים.

הקושי שחשתי מללכת עם מקל נעלם. אני זוכה להרבה תגובות ברחוב מאנשים שעוצרים אותי ומבקשים ללטף אותו. בדרך זו, נוצרים מפגשים מעניינים שהיו חסרים לי בזמן הליכתי עם מקל. אני חוזר ללכת בשבילים בהם הפסקתי ללכת כשהתעוורתי, ותחושת הביטחון שלי בהתניידות בסביבה עלתה מאוד.

כמו להשאיר את העיניים בחוץ

גם היכולת שלי למלא את תפקידי כאבא גדלה בתוך האינטראקציות החברתיות של ילדיי. כשאני מלווה אותם לגן הילדים עם טרנר, מגיעים הילדים ללטף אותו והוא מעורר תגובות נלהבות. ללא טרנר הילדים לא היו ניגשים אלי ולא יכולתי לבוא במגע עם חבריהם של ילדי.

בהמשך גם מצאתי חברים חדשים, כמו עיוורים נוספים עם כלבי נחייה או אנשים חובבי כלבים, שהעשירו את עולמי. גם במסגרת עבודתי כעובד סוציאלי במחלקה הפסיכיאטרית, טרנר ליווה אותי במהלך הטיפולים והקבוצות שהנחתי ועורר תגובות חזקות מאוד מצד המטופלים שביקשו לשהות בקרבתו ושאבו בטחון רב מנוכחותו.

טרנר מלווה אותי לכל מקום. לצערי, יש מקומות בהם לא מאפשרים לי להיכנס איתו, למרות החוק שמחייב להכניס אדם עיוור המלווה בכלב נחייה למקומות ציבוריים. לא פעם הציעו לי להשאיר אותו בחוץ ולהיכנס בלעדיו - מצב שמקשה עליי את הניידות ומשאיר את טרנר לבד. לא הסכמתי לכך בשום אופן.

ההצעה להשאיר את טרנר בחוץ מקבילה להצעה לאדם רואה להשאיר את עיניו בחוץ ולהיכנס בלעדיהן. איך אוכל להשאיר את טרנר האוהב והנאהב בחוץ, שהוא כלב הלברדור השחור שלי שמאיר לי את החשיכה.

• יום כלב הנחייה בישראל. יום של תודה והערכה לכלבי הנחייה יתקיים  ביום ב' ה23/4.
• הכותב גיא שמחי הוא מנכ"ל המרכז לעיוור וכיהן עד לאחרונה כיו"ר אגודת העיוורים הנעזרים בכלבי נחייה. גיא אב לשלושה, עובד סוציאלי במקצועו, עיוור הנעזר בכלב נחייה בשם טרנר.