"אני סופרת עד 3"; איך להפסיק את מאבקי הכוח?

יריב מאמץ את הרעיון: גם הוא רוצה לקבוע. הוא ממציא כל ערב דרכים חדשות: מתחבא, מספר שכואבת לו הבטן, מבטיח לבוא כשיסיים את המשחק במחשב – העיקר שאמא תתחנן בפניו לבוא לאכול. ואמא אכן מתחננת, מפצירה שוב ושוב, ולבסוף – צועקת. יריב מרוצה. "אמנם אני חייב לבוא לאכול, אבל לפחות גם אני הצלחתי להשפיע על ההתנהלות", הוא אומר לעצמו. "הדברים לא קורים בדיוק כפי שאמא רוצה – אני 'מושך' זמן וגורם לה להתרגז. גם לי יש כוח". וכך בין אמא לבין יריב הולך ומתפתח מאבק כוח.

הכתבות הקודמות בסדרה:

להעניש או לתת חופש: מה יוביל לילדים מאושרים?

תגרמו לו להרגיש שייך: המדריך לילדים מאושרים

בלי "איך היה בגן?": הדרך לתקשורת אמיתית עם הילד

הסימנים שאומרים: הילד זקוק ליותר תשומת לב

הבית הוא לא שדה קרב

כפי שוודאי אתם מבינים מההתנהלות של יריב ואמו מאבקי כוח אינם מובילים לתוצאה אותה אתם מקווים להשיג: שיתוף פעולה. אז מה עושים? פשוט מאוד: מחליטים להיפרד ממאבקי הכוח - כי הבית אינו שדה קרב. במקום לכעוס, מומלץ לשתף פעולה.

אם, ניקח לדוגמה את המקרה של יריב ושל אמו הדרך בה ניתן להפסיק את מאבקי הכוח בין השניים היא פשוט על ידי שיתוף של יריב. אם אמו תסביר לו ש"חשוב לנו להיות יחד ולאכול יחד – נעים לנו לשבת ולשוחח", הדברים ייראו אחרת.

דרך נוספת לשתף פעולה היא על ידי התייעצות. ניתן לשאול את יריב: "איך לדעתך כדאי להתארגן לקראת ארוחת הערב, כך שתגיע לשולחן בדרך נעימה?". אפשר גם להזמין אותו לעזור בהכנת ארוחת הערב ובעריכת השולחן. וכמובן שניתן לשאול אותו מה הוא מעדיף לאכול הערב – חביתה, ביצה עין או ביצה מקושקשת? האם הוא רוצה סלט אבוקדו או סלט טונה? במקום להודיע לו: "זה מה שיש – תאכל", אפשר בהחלט לתת לו מספר אפשרויות, ומתוכן הוא יבחר לפי העדפותיו.

לא רוצה? לא צריך

אך, כמובן, שהניסיון שלנו להפסיק את מאבקי הכוח על ידי שיתוף פעולה לא תמיד מצליח. אנחנו יכולים לשאול ולדבר - אך הילדים לאתמיד יפעלו בדרך שבה אנו מצפים מהם. ומה עושים אז?

נחזור ליריב ואמו. ארוחת הערב מוכנה, אמא שאלה את יריב מה הוא רוצה שהיא תכלול והוא ענה בשמחה. אך כשמגיעה השעה לשבת סביב השולחן יריב שוב מסרב להגיע.הפתרון לכך פשוט: אם הוא לא רוצה - הוא לא חייב לבוא. אנחנו נקרא לו ונזמין אותו לשבת איתנו - אך לא נהפוך זאת לחובה.

ומה לגבי ארוחת הערב? הוא פשוט יפסיד אותה. הכוונה פה אינה לשלוח אותו למיטה רעב. הוא יוכל לקחת לעצמו כוס חלב מהמקרר, ירקות שנשארו על השולחן או לחמם לעצמו פשטידה. אנחנו, בכל מקרה, לא מאיימים עליו ולא כועסים עליו בשום שלב.

אך חשוב להבין שחוסר הרצון לשתף פעולה אינו נובע מאיזו שהיא מטרה "להציק" לנו, ההורים. אם הילד לא רוצה לאכול איתנו – כנראה שהוא מאותת לנו שתחושת השייכות שלו זקוקה לחיזוק. כאשר ילדים מאמצים התנהגות מפריעה הם עושים זאת במטרה לאותת לנו שיש להם צרכים פסיכולוגיים שדורשים מענה: הם רוצים להרגיש "מורגשים", להרגיש משמעותיים, ואינם מקבלים כרגע מענה מספק לכך.

במצב כזה, במקום להעניש ולהחריף את מערכת היחסים, נגלה יצירתיות והתעניינות אמיתית: נשוחח עימו, נקשיב ונבין מה הוא חש, נזמין אותו להציע רעיונות ופתרונות אשר יאפשרו לו לחוש טוב יותר, לתרום ולהשפיע. תוך מתן מענה לרצונותיו ושיתוף פעולה עם בני המשפחה - נעצים את תחושת השייכות שלו.

1. תארו בקצרה מה קרה עד כה

אמרו לילד את הדברים הבאים: "עד היום קראתי לך עשר פעמים לבוא לאכול וגם צעקתי כדי שתבוא. אני מאוד מכבד/ת אותך, ולכן החלטתי לא לצעוק יותר (הילד צריך לדעת שהפסקתם לצעוק מתוך כבוד כלפיו, ולא מפני שאתם מתעלמים ממנו). אתה ילד חזק (ואתם מכירים בכוח שלו!) ואני זקוק/ה לרעיונות שלך, כדי שנחשוב יחד מה אפשר לעשות, כדי לקיים ארוחת ערב בדרך נעימה".

2. משתפים

מסבירים לילד שארוחת הערב המשותפת (או כל דבר אחר היוצר מאבקי כוח ביניכם לבינו) חשובה לנו ומתייעצים איתו כיצד יוכל לתרום. אם הוא יחליט לא לאכול אתכם – במקום להיעלב השקיעו מחשבה בדרכים לשיפור היחסים. אל תנקטו בצעדים הורסי אמון, כמו לאיים עליו או למנוע ממנו לאכול. אתם לא נאבקים, לא דורשים ונמנעים משימוש בטונים לא נעימים.

3. המטרה: ילד עצמאי

זכרו שאתם רוצים לגדל ילד עצמאי, אחראי ובעל תחושת ערך טובה. לכן אתם מאפשרים לו בחירה וקביעה בנושאים רבים. "איזו חולצה תעדיף ללבוש, הכחולה או הירוקה? האם אתה מעדיף להזמין חבר או ללכת לחבר? עם מי תרצה לשחק היום?".

חשוב כי הבחירה המוצעת לילד לעולם תהיה מכבדת: "אתה רוצה לצחצח שיניים עם המברשת האדומה או הירוקה?". אין הכוונה להציע לילד לבחור אם "לצחצח בדרך נעימה" או "לצחצח בדרך לא נעימה" – כי זו הכנעה, לא בחירה. עדיף שלא יצחצח שיניים כמה ימים, מאשר שיצחצח תחת איומים. אם נשפר את היחסים עימו – הוא ישתף פעולה ויצחצח שיניים. אם נכניע אותו ונכריח אותו לצחצח שיניים – הוא עלול לאמץ התנהגות מפריעה אחרת, חמורה יותר, כדי לאותת לנו: גם אני רוצה וצריך לקבל כאן החלטות. גם אני רוצה לחוש שוויון ערך.

הכותבת היא בעלת תואר שני בפסיכולוגיה חינוכית יישומית, מורה במדרשה להנחיית קבוצות, מכון אדלר