שתף קטע נבחר

"ורד צהוב": פרק מספר ליום השואה

תוך שבוע אחד גורלי ב-1943, הילד אוסקר שחולם להיות סופר מוצא את עצמו בתוך סדרה מסתורית של אירועים שמתרחשים בגטו טרזינשטט. פרק מתוך "ורד צהוב" מאת הסופר ברק חמדני

עלילתו של הרומן "ורד צהוב" המתרחשת בשבוע אחד בינואר 1943. אוסקר, ילד בן תשע, שחולם להיות "סופר של הרפתקאות", מוצא עצמו בגטו טרזינשטט בשעה שמתחוללת בו סדרה מסתורית של אירועים. סגן מפקד הגטו, קצין האס־אס נימאייר, עסוק במשימה חשאית, לארח בגטו משלחת של הצלב האדום. בה בעת, אלפי קילומטרים משם, בעיר סטלינגרד, רגע לפני תבוסתו הסופית של הוורמאכט, משתכנע האנס, בנו של נימאייר, כי הדיוויזיה שלו דווקא ניצחה במערכה ומתחיל בהכנות למצעד הניצחון. "ורד צהוב" הוא סיפור שהמציאות בו אינה אלא רק פרשנות, וההונאה היא המפתח להישרדות.  

 

"ורד צהוב". "כשניגש עם שחר לכתוב את האריה גילה שאינו מסוגל, שהמילים לא באות" (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
"ורד צהוב". "כשניגש עם שחר לכתוב את האריה גילה שאינו מסוגל, שהמילים לא באות"

 

ברק חמדני, 36, מתגורר בצופית, נשוי ואב לתינוקת. ספרו הראשון "אבק" יצא ב- 2006 וזכה לשבחי הביקורת.

 

אוסקר

כמה סיפורים נפתחים באריה? אריה אמיתי? עם רעמת השיער הזהובה, המבט החתולי, הדרת הכבוד השמורה למלכים? כמה סיפורים?

 

מעטים מאוד. כך נראה לאוסקר. אולי רק סיפור אחד, אולי גם זה לא. רוב הסיפורים שהוא מכיר נפתחים אחרת לגמרי - בתיאור אחת הדמויות, למשל, או בפירוט תנאי מזג האוויר, או במילים שצועקת דמות אחת לדמות שנייה על סיפונה החלקלק של אונייה, או במשפט מרשים כמו "היֹה היה נמר עם שלושה ראשים," שמיד לאחריו מוסבר כיצד הנמר המוזר הזה, שאינו אלא נסיך שכושף, עומד לא רק להשתחרר מן הכישוף אלא גם לשאת לאישה את נסיכת הפרחים יפהפיית המראה. והסיפור החדש שלו? אותו סיפור הרפתקאות מדהים, מסמר שיער, שהוא רוצה לכתוב מאז שהוא זוכר את עצמו?

 

גם הוא, כפי הנראה כרגע, אינו נפתח באריה, ולמען האמת הוא אינו נפתח כלל, כיוון שאוסקר, על אף החשמל שזורם לו ענוג ומעקצץ ביד שמאל, ואף שכל הלילה רחשו בו מהלכיה האפשריים של העלילה, אינו מצליח להפיק מעצמו אפילו מילה. וכבר שלוש שעות שהוא ככה. איך ככה? נרגש. דרוך. לא מצליח. כל הלילה לא ישן וגם עכשיו, בשבתו על המדרכה, הוא לא מצליח. ולא עוזר לו שהוא מביט בעננים, כפי שהוא עושה לפעמים -

 

מחפש בהם קצה חוט, רמז. גם לא עוזר לו לחשוב על נמר עם שלושה ראשים, שזה טריק שסופרים עושים כשהם מתקשים: חושבים על דבר מוזר כמו נמר עם שלושה ראשים, ושואלים איך הגיע הנמר הזה, וכמה עיניים יש לו בכל ראש, ואיזה כובע תלת־ראשי הוא יכול לחבוש, ועוד שאלות ורעיונות ותעלולים שימשכו אל המחברת את המילים... בקיצור, הפעם לא עוזר כלום - בדיוק ההפך, כי הנמר הזה נהיה פתאום נסיך, שעליו לשאת את הנסיכה ההיא מהקצה של הממלכה, ואלה בדיוק הסיפורים שהוא לא רוצה לכתוב: סיפורים פשוטים כאלה כתב מזמן, כשהיה בן חמש, בשביל אמא, וכבר ארבע שנים לפחות שהוא לא. ועכשיו הוא לבד. בלעדיה. כבר עשרים וארבעה ימים. ומנסה לכתוב בשביל עצמו את הסיפור האמיתי הראשון שלו.

 

אבל מפריעים לו. כל הזמן. ולא רק הנמר מפריע. גם רעיונות, כל מיני רעיונות, נדחפים ודוחפים כאילו הוא האיש הבריא עם הסיר הגדול והם האנשים הרעבים בתור לארוחת הצהריים; והמון מילים שרוחשות סביבו כמו להק טורדני של זבובים; ועוד מיליון משפטי פתיחה לא חברותיים שאף משפט לא רוצה להתחבר אליהם ולא משנה כמה יתעקש. ובגלל כל אלה הוא לא מצליח לכתוב שום דבר, ובעיקר לא את האריה ההוא מאמש, מהחלק החשוך של תחנת הרכבת. הוא לא מצליח לדלות אותו מזיכרונו ולתאר את מראהו המלכותי. אולי כי ראה אותו רק לשתי שניות, לא יותר, ואולי כי פחות מרגע לאחר מכן כבר סחפו אותו משם המחשבות והכתיבה והעיניים כבר לא ראו שום דבר.

 

ובגלל אותה היסחפות הוא גם בקושי זוכר את המכונית השחורה שהסיעה אותו מתחנת הרכבת בחזרה למבצר, את רחש המשאית שטירטרה מאחור, את הכניסה לאולם השינה החשוך. הרגליים הובילו אותו כאילו מעצמן. הראש הסתחרר. הוא רק זוכר איך נשאר ער, דרוך ונלהב, ואיך גילגל בתוכו מיליון מילים ורעיונות עד שיעלה הבוקר כי אחרי כיבוי אורות אסור להדליק אפילו גפרור ולכתוב בחשֵכה יוצא לו קצת עקום, ואיך בין לבין הקשיב לשיעולים העמוקים של הפרופסור שישן מתחתיו, והרגיש איך כל שיעול כזה מזעזע את המיטה המשותפת שלהם כמו ברעידת אדמה; אבל כשניגש עם שחר לכתוב את האריה גילה שאינו מסוגל, שהמילים לא באות, וכשסוף־סוף הן מואילות בטובן להופיע הן לא מתחברות.

 

הוא חייב לראות שוב את האריה. זו המסקנה. כן כן. ממש חייב. לו רק היה יודע לאן ללכת. כלומר, היכן מסתירים אותו. הרי לא יגלו לו, לא ירצו לספר. ברונו, האיש הגדול הזה, המפחיד, לא ירצה. זה היה ברור כבר כשיצאו מהמכונית השחורה בכניסה למתחם השינה, כשברונו תפס אותו בכתף והביט בו בעיניו הקטנות, החותכות. אוסקר, מרוב פחד, בקושי העז להביט בו בחזרה. ברונו הידק לרגע את האחיזה ובקול שרוף מסיגריות אמר, "אל תספר לאף אחד מה ראית. ברור?" אוסקר מרים לרגע את ראשו מהמחברת ומביט לצדדים.

 

הפחד ההוא, מאתמול, עוד מקנן בו. וברור שהוא לא יספר. אף פעם הוא לא מספר סודות. ככה לימדה אותו אמא מזמן, כשהיה ממש קטן. על סודות צריך לשמור כמו ששומרים על אוצר. לכן הוא כותב אותם במחברת, בכתב מוצפן שאף אחד מלבדו לא יכול לפענח. לא מעט סודות כבר נערמו לו שם, כל מיני דברים חשאיים שלו ושל אמא והרבה סודות משל עצמו, שאפילו היא לא יודעת: פרטי חקירות שהוא עושה, התחלות של סיפורים חדשים שהוא כבר מנסה לכתוב לבד, תוכניות לעתיד שהוא לא רוצה לגלות לאף אחד. אבל לא רק סודות יש במחברת שלו. יש גם מילים.

 

בכמויות. יש מילים בודדות, מפוזרות, שהבליחו כך פתאום והוא מיהר לכותבן בשולי אחד הדפים; יש מילים שנאספו אצלו עם הזמן, בערמות, לפי סוגים, עם כותרת מעל: מילים של רכבות, של חלומות, של הרפתקאות, הרי ברבות הימים עוד ישתמש בכולן; ויש גם פתיחוֹת, הרבה "היֹה היה" ו"לפני שנים רבות" ופעם אחת "הבוקר ההוא היה בוקר ככל הבקרים", וישנו הסוף החדש של "אמיל והבלשים" שנתן לאמא במתנה ממש לא מזמן, בבוקר של חג המולד, וכמה פרקי המשך של פיליאס פוג בדרכו מזרחה סביב העולם ועוד מיני שרבוטים ורעיונות לרוב וקצוות דקיקים של מחשבות; ובמחברת הזאת, העמוסה, שלא עוזבת אותו אף פעם והוא אינו עוזב אותה, המחברת שהוא כותב בה כל הזמן כי זה מה שסופרים אמורים לעשות -

 

לכתוב, במחברת הזאת הוא מנסה מאז הבוקר לכתוב את הסיפור המלא הראשון שלו, המדהים, המותח, אבל לא באמת מצליח. הוא מחזיר את עיניו אל המחברת, אל הדף הריק. כלום. בלי משים עובר אל העמוד האחרון. עשרים וארבעה קווים מופיעים שם. עשרים וארבעה ימים מאז יצאו אמא והוא מהבית אל המסע הזה. בכל בוקר, מיד עם הדלקת האורות באולם הסגור, החשוך, כשהחלל מתחיל להתמלא בפיהוקים וגניחות ושיעולים צרודים של בוקר, הוא מוסיף עוד קו. בהתחלה כתב גם על הקיר, ליד המיטה. אבל אחרי שפעמיים כבר העבירו אותו מקום הוא הבין שעל הקיר אי אפשר לסמוך. הקיר קבוע, הוא ממש לא. הוא בעיצומו של מסע. עדיף שיכתוב במחברת שתמיד איתו. אי אפשר לדעת לאן יזוז ביום הבא.

 

ביום הראשון למסע לא סימן אף קו. הרי בכלל לא ידע על מה מדובר.

לא ידע שייסעו ברכבת כל כך רחוק ובלי מים. הוא לא ידע שלא יחזרו הביתה. הוא שכח איך זה לא לישון בבית, במיטה שלו, אחרי מקלחת וצחצוח שיניים וקריאה של ספר עד שנרדמים. כמה זמן חלף מאז שיצאו מהבית ליותר מיום אחד? מאז שנסע עם אמא ממש אל מחוץ לדרזדן? שנתיים? שלוש? זה היה ממש מזמן. עם סבתא. בקיץ. הם נסעו ליומיים להרים. אבל מאז כל ההגבלות וכל ההפצצות הוא בקושי יצא מהבית. אמא יצאה. לעבודה. לסידורים. והוא נשאר. היא לא הרשתה לו לצאת בלעדיה.

 

ואמא לא אמרה לו לאן נוסעים. היא גם לא אמרה מתי יחזרו. והוא, מצדו, לא שאל. זה היה מין רגע כזה שידע שהוא צריך להתארגן מהר ולצאת בלי לשאול שאלות, רגע שמאוחר יותר יבין אותו — בין אם יתבהר מעצמו, בין אם יצטרך לחקור אותו. אבל בדיעבד, אולי היה צריך לשאול, כי הנה, עברו כבר עשרים וארבעה ימים וכל כך הרבה דברים מתרחשים סביבו והוא עדיין לא מבין.

 

הבוקר ההוא, רק יומיים לאחר חג המולד, שב ונדלק בזיכרונו. אמא העירה אותו בשעה מוקדמת במיוחד ואמרה לו לארוז. הוא הביט בה מופתע. מיד הבחין שהיא לובשת בגדים די חגיגיים, לא בגדי יומיום: החצאית המשובצת, חולצת הכפתורים הלבנה המגוהצת, סוודר הצמר האפור, השיער אסוף תחת כובע הלבד הגדול של ימי ראשון.

 

"ורד צהוב", מאת ברק חמדני. הוצאת כנרת זמורה ביתן. 365 עמ'.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: עידית חמדני
ברק חמדני, מחבר "ורד צהוב". סיפור שמתרחש בגטו טרזינשטט
צילום: עידית חמדני
לאתר ההטבות
מומלצים