הבדידות הקיומית היפנית: מבחן לקורא המערבי
"שמים כחולים, אדמה לבנה" מאת הסופרת היפנית הירומי קוואקמי, מספר סיפור אהבה פשוט כביכול, בן בחורה צעירה למורה הזקן שלה. אך בכל רגע קטן נושרת עוד טיפה ממעטפת הקרירות של הדמויות, ושוברת את הציניות המושכלת של הקורא
"שמיים כחולים, אדמה לבנה" יכול להיות מבחן מצוין עבור קורא ממוצע, מחוספס, מערבי, במאה ה-21. זהו סיפור אהבה מינורי, פשוט, שלכאורה אין בו שום דבר מיוחד. יש בו בחורה בודדה בשם צוקיקו שעובדת כמזכירה, הפוגשת בסאקה, מי שהיה מורה שלה, גבר מזדקן בעל הפרעת תקשורת קלה (ולא מאובחנת) וניכור ומוזרויות.
הקשר ביניהם הולך ונבנה לאט ובהדרגה. הוא לא קשר של אש גדולה שמתלקחת, אלא בישול איטי, כמו תפוחי אדמה במדורה שבוערת לאורך הנצח, ואולי הוא קשר שנובע מתוקף בדידותם של השניים - בדידות ספרותית קיומית שרק היפנים מסוגלים לייצר. החל מהדמויות הנשיות של בננה יושימוטו, ועד הבחורים העמומים והמוגבלים רגשית של הרוקי מוראקמי.
כאילו זו בדידות גנטית, תרבותית, כאילו טוקיו היא עיר של קרחונים אנושיים, שרק מעטים מהם זוכים ברגע של חסד להפשיר מעט. אותו תהליך הפשרה הוא תהליך של כמה טיפות שנושרות מתוך פסלי הקרח האנושיים, לא מעבר לכך. בכל זאת, במקרה של הספר, כן מדובר באהבה חזקה, כזו שנבנית מיסודות מוצקים. לבחורה צוקיקו יש אופציה לבחור בבחור צעיר יותר במהלך הדברים, מעין צומת של בחירה בנורמליות זוגית חסרת כל ריגוש, לבין קשר עם אדם שידוע שימיו על כוכב הלכת טוקיו ספורים.
טיפות נושרות
בסוף היא בוחרת במה שלבה אומר לה. מאיזה צד שלא מסתכלים על הסיפור הזה, הוא נשמע כל כך בנאלי, נשמע כמו כל כך הרבה סיפורי אהבה שסופרו בכל מדיה, בכל זירה, בכל צורה. אבל עדיין יש בספר הקטן הזה איזה קסם חמקמק. אנחנו מכירים אותו מכל זווית (למעשה, יש לא מעט שייראו בו אף קיטשי במידת מה) ובכל זאת משהו בו מצליח לכבוש אותנו, אבל כאמור זה לא כיבוש מוחלט וחד משמעי, אלא כיבוש איטי והדרגתי.
המקצב המיוחד והאיטי של קוואקמי הוא חסר מניפולציות. מצד אחד הוא לא לופת, אבל מצד שני גם לא מניח. יש בו משהו מדויק כמעט ברמה הכירורגית, והוא נע במהודק עם המהות, כי במובן מסוים לא קורה כמעט דבר ברומן. אנחנו קוראים על סוגי פטריות, על החיבה המוגזמת של צוקיקו לסאקה, על האופן בו היא מעבירה את לילותיה לצד המורה המזדקן בפאב השכונתי. אבל זו אשליה, כי כל רגע קורה משהו, כל רגע עוד טיפה נושרת.
יחד עם זאת, יש משהו ביפניות שהוא כה מנוגד ללבה הרותחת המוחצנת הים-תיכונית. אולי זהו אופן הדיבור של האנשים או משהו בגישה הבסיסית אל העולם, בתשומת הלב לפרטים הקטנים. הספר הזה הוא כמו הצצה מושכלת ליקום רגשי-תרבותי מקביל.
מעלה נוספת של הספר היא דמויותיהם של צוקיקו והמורה. יש בהן לכל אורך
הדרך משהו לא מפוענח וחידתי. גם כשהן ירגישו לנו כה קרובות, הן תמיד יהיו מרוחקות. גם כשהן חשופות רגשית (ולצוקיקו עקב חיבתה לסאקה יש לה מעט רגעים כאלה) אי אפשר לרגע לראות או להבין את הכול.
"שמים כחולים, אדמה לבנה", לוקח אותנו אל מעין "מבחן חספוס" הבודק אם סיפור אהבה פשוט עדיין עובד עלינו. אם כן, אולי מצבנו לא כל כך רע וציניקני ומחוספס כפי שחשבנו. אבל עדיין צריך לדעת איך לעשות זאת נכון. הסופרת קוואקמי יודעת את המלאכה ללא ספק. כמו הסיפור עצמו, היא לא גורמת לנו לדמוע, להתעצבן, לכעוס. היא מוציאה מהקורא רגשות חסכוניים ומדודים - וכך היא למעשה כובשת אותו. ואם חשבנו לרגע שהנה "האכילו" אותנו בעוד סיפור אהבה מיופייף, חסר פואנטה ממשית, מגיע סוף הספר ומחזיר אותנו לאותו עולם נוירוטי ומחוספס וציני, אבל לרגע, אולי רק לרגע, אנו חשים בו נינוחים ובטוחים יותר.
"שמיים כחולים, אדמה לבנה", מאת הירומי קוואקמי. מיפנית: נעמי עזר נקשימה, הוצאת סמטאות, 216 עמ'.
