הצעה למפגשים אלטרנטיביים לזיכרון השואה

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה לפני שנתיים עבדתי. מרוב העומס בעבודה,שכחתי שיום השואה. מזל שגלגל"צ היה ברקע ודרך השירים החוזרים של פוליקר, נפל לי האסימון. אני שונאת סרטי שואה. הם מעציבים, מדכאים ועושים לי סיוטים בלילה. פעם הייתי מכריחה את עצמי לצפות כי הרגשתי שצריך.

בערב חיפשתי טקס ללכת אליו. הרי כמה פעמים כבר אפשר לראות 'רשימת שינדלר'? אמא שלי אמרה שהיא הולכת לטקס בקאמרי והחלטתי להצטרף. היא שמרה לי מקום לידה, בשורות הראשונות בין כל הזקנים ונציגי העירייה. כשהבטתי אחורה ראיתי קהל של מבוגרים. למעשה היה נדמה כאילו אני היחידה מתחת לגיל 50.

הטקס נפתח בהדלקת משואות על ידי ניצולי שואה. ושוב חשבתי לעצמי כמה עצוב

שאנחנו האחרונים שנזכה להכיר אותם, שהילדים שלי כבר לא יזכו להכיר ניצולי שואה. הסבים והסבתות שלי, לא היו בשואה. למרות שבתור ילדה קטנה, שיקרתי ואמרתי שכן - סבתא בוגרת טרבלינקה וסבא פרטיזן. רציתי להשתייך לקבוצה המיוחדת.

יש לי תחושה שהדור שלנו הולך ומתרחק מערב יום השואה. במיוחד אם אתה לא חלק ממסגרת שמציינת את היום הזה - מקום עבודה, מוסד אקדמי, צבא, תנועת נוער או בביה"ס.

איך הגענו למצב הזה? האם חוסר הנגישות של טקסים ממלכתיים, האם חוסר הזמינות שלהם או אולי הם פשוט לא מדברים בשפה שלנו? אולי הבעיה לא בהם, אלא בנו, באדישות שלנו? האם אנחנו מפונקים ועצלנים או שפשוט מפחדים לתת לעצב לחלחל ליומיום הנוח שלנו? אם אני כל כך התרחקתי, מה יהיה עם הילדים שלי?

"יש לי תחושה שהדור שלנו הולך ומתרחק מערב יום השואה" 

ולכן, בשנה שעברה, נדב, בן זוגי ואני, ניסינו לחשוב על אלטרנטיבה, משהו שיחבר אותנו מחדש ממקום של זכות ולא ממקום של אשמה. משהו שיתן מענה לצורך הזה בדרך שתתאים לנו. החלטנו לקיים את "זיכרון בסלון". מפגש חברתי /"טקס" אלטנרטיבי אצלנו בסלון בבית. ערב אינטימי באווירה אחרת. עם בירות.. כן בירות, בורקסים ובמבה.

את ההזמנה לערב שלחנו לחברים. לא היה לי מושג כמה שותפים לאותן התחושות, כמה יגיעו אם בכלל. בסוף הגיעו עשרות. לא היה מקום לזוז, אז ישבנו במרפסת (והשם המתחרז כבר לא עבד..), הערב היה מדהים.

אישה בשם חנה ברגמן, ניצולת שואה, כיבדה אותנו בנוכחותה ושיתפה בסיפורה בדרך לא שגרתית. חברים ניגנו ושרו ולבסוף ניהלנו דיון מרגש ומעורר השראה, שהתחיל מהדרך בה אנו עתידים לזכור את השואה וזרם לנושאים אחרים.

נאמרו דברים רבים - החל מחבר, שאמר שהוא לא מרגיש שייך ביום הזה בגלל מוצאו ועד חבר שדיבר על כך שהוא זקוק למורבידיות פעם בשנה כדי למצוא חיבור רגשי למאורע.

איך מצטרפים?

אנחנו צריכים עזרה בהפצת הבשורה. החזון הוא שכל אחד יוכל להיות חלק מהיום הזה בדרך המתאימה לו, גם אם היא פחות שגרתית. כדי לעשות את זה צריך אנשים. אנשים שמדבר אליהם הקונספט

של "זיכרון בסלון" ומוכנים לארח ערב כזה בביתם.

אין דרך אחת לקיים ערב כזה. בדיוק להפך, המטרה מקדשת את האמצעים והם שונים ומגוונים. אנחנו כאן לסייע בתכנים, רעיונות לערב עצמו,לחבר אליכם אנשים מעניינים שתוכלו להזמין ולחשוב מחוץ לקופסא.

יש כבר כמה אנשים שנפתחו לרעיון ופתחו את הסלון האישי שלהם ביניהם סתיו שפיר, איציק שמולי, יואב לפיד, גלעד שלמור וגון בן ארי, עשרים אירועים כבר מתוכננים ברחבי הארץ וגם במיאמי, ואנחנו מתאמים לכל סלון בשיתוף פעולה עם "עדות" ניצולי שואה שיגיעו יספרו וידברו. מוזמנים להיכנס לעמוד הפייסבוק "זיכרון בסלון" ולמי מכם שאין כוח לארח ערב כזה, מוזמן לבוא אלי הביתה.