לומדים כמו תוכי
במקום להישאר עם ילדים שמעתיקים מהלוח את מה שויקיפדיה והאייפון יודעים לא פחות טוב מספרי ההיסטוריה, הגיע הזמן להפוך אותם לסקרנים יותר. לשם כך, יש לצמצם את הבגרויות
משרד החינוך מקדיש את רוב מרצו להקמת המפעל ההפוך: המפעל לייצור ילדים שאינם יודעים לשאול. במפעל הקטל המודרני של הסקרנות וחדוות הדעת, יש כמה מכונות משומנות היטב: אין-סוף בגרויות ומבחנים בהיקפים אדירים של חומר הבוחנים בעיקר שינון, המיומנות הפחות חשובה במאה ה-21. הכיתות עמוסות וקשה מאוד להעניק בהן יחס אישי. היכולת לנהל דיון מעניין לאורך זמן הולכת ופוחתת במידה שכמות הילדים בכיתה גדלה. אנחנו מזניחים את ההיבט הרגשי, המאפשר לילדים להיות פנויים ללמידה. ולא פחות חשוב, אנחנו נתונים במרוץ בלתי פוסק למדידה דורסנית של כל דבר שזז: המורות והמורים, בתי הספר והתלמידים עצמם.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
עד האייזנר הבא / טל כלימיאן
קפיטליזם - לא מילה גסה / דניאל שירייב
ילד נולד להביט על העולם בפליאה. אחרי שהוא לומד לדבר, הוא מתחיל לשאול את השאלה האהובה והמאוסה על כל הורה צעיר: למה? בגן הוא בוחן כל פינה של טבע ובכיתה א' מביט במורה בעיניים נוצצות מהתרגשות מהפנטת ודחף עז לדעת עוד על העולם.
בשיעור היסטוריה בתיכון, אותו ילד עתיד לשבת בשולחן הראשון מולי בכיתה, ולהעתיק מהלוח את הגורמים שהובילו לעלייה השנייה לארץ ישראל. להעתיק, לא כי אי אפשר אחרת, אלא פשוט יש כמה גורמים וכמה עליות. לפי התוכנית של משרד החינוך, יש פחות מ-25 דקות ללמד את כולן. אחרי שבועיים, אותו הילד יתבקש לשנן אותן למבחן, בתקווה שאולי יזכה להציג שתיים מהן, באופן רדוד יחסית, בבחינת הבגרות. ואחריה? תהום הנשייה.
אבל האמת היא שאפשר גם אחרת. אם רק היה קצת יותר זמן להעמיק בחומר, אפשר היה לדבר על מרד נעורים ועל נשים פמיניסטיות שלא הסכימו שידירו אותן ממפעל בניית הארץ ועל המניעים של הציונות ובני האדם לשנות את העולם.
אם הכיתות היו קטנות יותר, נניח 21 תלמידים בכיתה כמו הממוצע במדינות ה-OECD, אפשר היה לנתח את אלתרמן ולבקש מכל התלמידים בכיתה - ממש כל אחד - לשתף את הכיתה בחלום שיש לו מאז שהוא ילד קטן ולחלום קצת ביחד את החלומות המשותפים של תלמידי כיתה י"א 3.
מערכת החינוך צריכה שינוי
אם הבגרות הייתה פנימית ואנחנו היינו קובעים את התכנים ואת שיטת הלימוד, אפשר היה לקרוא איזה מכתב של בן-גוריון על הניסיון לכונן מהפכה חברתית באורחות חייו של עם גלותי ואפשר היה לשלוח לו מכתב תשובה או סרטון או מצגת שבתוכם שזורים עשרות רעיונות מקוריים, שיכוננו כאן מחדש את חברת המופת הסולידרית והמשגשגת שדור התלמידים שלי יבחר להקים. ואפשר להמחיז הצגות ולעבוד בצוות ולצייר ציורים ולעשות ראיונות ולכתוב בלוגים. ואפשר, ואפשר.אבל לא. הזמן דוחק, הבגרות מתקרבת בצעדי ענק, כמות החומר שחייבים להספיק בלתי נתפשת ואין זמן לדון או לספר סיפורים. בכיתה יש 35 תלמידים. מורה במשרה מלאה בתיכון מלמד בסך הכול יותר מ-200 תלמידים, שכל אחד מהם זקוק ליחס אישי, לחום ולאהבה - ולמורה שיקשיב לחלום שלו ושייתן לו את הכלים ואת הכוח להאמין שחלומות עדיין מותר ואפשר להגשים כאן.
מערכת החינוך בישראל צריכה שינוי, והשינוי הזה חייב להיות חינוכי. במקום להישאר עם ילדים שאינם יודעים לשאול, כי הם מעתיקים מהלוח את מה שהאייפון, ויקיפדיה ולחיצת הכפתור יודעים לא פחות טוב מספרי ההיסטוריה, אנחנו צריכים לבנות אתוס פדגוגי וערכי למערכת חינוך, שבראשה יעמדו ערכים, חדוות הדעת והרצון לפתח בוגר עצמאי, יצירתי ובעל כישורים להצליח במאה ה-21.
הגיעה השעה שנקטין את הכיתות, שנצמצם את הבגרויות ואת מרתון דחיסת החומר הרדוד, ושנדרוש מהתלמידים שלנו יותר. שנתחיל לטפח מערכת טיפולית מקיפה ומקצועית - שבראשה יעמדו היועצות החינוכיות שעושות עבודת קודש - שתצליח להכיל רגשית את כל התלמידים. ובעיקר - עלינו לתת למורים, שמקדישים את נשמתם לילדים יום-יום, את התגמול הראוי, את האמון ואת החופש לעשות את הדבר שהם יודעים לעשות טוב יותר מכל אדם אחר בעולם: להפוך את אלו שאינם יודעים לשאול, לילדים סקרנים.
הכותב הוא מורה ומחנך בתיכון "זיו ומרקס" בירושלים, ממובילי מחאת החינוך והמורים וממייסדי תנועת ח' זה חינוך.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
