כיצד משתתפים ביגון? שירה ושואה
כיצד כותבים שירה אחרי השואה, שאל הפילוסוף אדורנו כבר מזמן. אך כיצד מתחברים משוררים לא יהודים אל תהומות המוות והכאב? תשובה אחרת לשירו של גינטר גראס
אין ספק כי מאורעות מלחמת העולם פקדו את העולם כולו, ההרס, החורבן והתעוררות המבהילה של רוע מוחלט, של המון משולהב ומטורף כוח, המפגן המוחלט של תשוקת ההרס המקננת באדם. ידועה אמרתו של הפילוסוף תאודור אדורנו כי כתיבת שירה אחרי השואה היא מעשה ברברי. בעומק הטענה הזו מצויה הכרה כי האנושות, ככלל, איבדה את הצידוק המוסרי של קיומה, ופעמים רבות, הפה המסביר והמתאר של אותו צידוק מצוי בשירה. אם כן, כיצד משקמים את המוסריות, כיצד כותבים שירה בכלל ושירה על השואה, וכיצד מתחברים, כלא יהודים, אל תהום המוות והכאב?
קודם כל, מחפשים את נקודת הסולידריות האישית, את המקום הביוגרפי שמאפשר שותפות ותחושה. מבט כולל, הגותי-רעיוני, מוצא את עצמו בקושי עצום בבואו לבטא אירוע כזה. לכן משורר מצוין, חכם ואנושי כז'ואן מרגריט, בתרגומו הנאמן של שלמה אֲבַיּוּ, מתאר את ביקורו ב"יד לילד", אולם הזיכרון לילדים אשר נספו בשואה המצוי ב"יד ושם" גם דרך אובדנו האישי: מות בתו ז'ואנה - וגם מפרספקטיבה של אדריכל שבנה כל חייו בניינים.
הנה השיר, "יד ושם, ירושלים" (מתוך "זה לא היה רחוק, זה לא היה קשה" הוצאת קשב לשירה, 2011) כולו, מכיוון שיש בו שלמות פולחת לב, ובמדינה מתוקנת היה שיר זה בגדר קריאת חובה בתיכון:
"נכנסתי לאפלה תחת כיפת הענק/ שבה כל אורות הילדים המתים/ רוטטים, כמוהם כשמי הלילה/ קול בקע, קורא בלי הרפות/ את רשימת שמותיהם/ תחנון כה עצוב שכמוהו לא שמע שום אל/ הרהרתי בז'ואנה/ הילדים המתים/ שרויים תמיד באותה אפלה/ שבה זכרם אורות/ אורות דומעים/ זקנתי דיי עליי לבכות את כולם/ הקימותי בנינים כקרונות/ שלהם שלדי ברזל/ קרונות אדירים/ שבאחד הימים ישובו לגרור/ את בני האדם לקץ שחזו/ שכן כולם ראו את האמת/ ברק מסנוור בשטף מים זדוניים/ אולם הילדים בנוי בתוכי/ זקנתי די/ עלי לבכות את כולם".
השיר מתכתב גם עם דבריו של אדורנו ועם התחושה כי נפל דבר בקיום, וכי הסוף, הכיליון המוחלט, גילה את פניו בשואה והוא ממתין כל העת באפלה לזנק שוב, תחושה מוחשית ביותר בקיום הישראלי. אך מול תחושה זו מעמיד מרגריט את הסולידריות, דרך המוות הנורא מכל - זה של ילדים חפים מעוון ואשם. השיר מתחיל בתיאור הביקור, המבנה והאורות, הקול המקריא את השמות - אך דרך המחשבה על בתו הופך השיר קרוב יותר, והולך אל עבר חשבון נפש אישי. עם תחושת האבל הפרטית שלו מתעוררת תחושת הסולידריות העמוקה, המגיעה לכדי כך ש "אולם הילדים בנוי בתוכי".
היחלצות ממאה עגומה
והנה המשורר הפולני אדם זגייבסקי, שאיננו מוכר מספיק לקורא העברי (ועל כך יש להצטער, מדובר באחד המשוררים החשובים בני זמננו), מוצא גם הוא את נקודות השילוב בין סיפור החיים האישי והסיפור ההיסטורי - שילוב שמופיע רבות בשירה הפולנית, והוא, לטעמי, אחד מן הכוחות המרכזיים בשירה זו. שילוב שהוא אולי הדרך היחידה לתאר את המאה העגומה והנוראה שרק לאחרונה נחלצנו ממנה, ולהעמיד דמות של אדם הומניסט, רגיש, בעל מערכת מתפקדת של מוסר וגינוי העוולות ותחושת הערך מול האמנות, הפילוסופיה, הדת. זוהי תחושת ערך המבקשת לשקם את האנושי.
בשירו "לצפות בשואה, בחדר של מלון, באמריקה" (מתוך "מיסטיקה למתחילים" הוצאת קשב לשירה, 1999) בתרגומו של דוד וינפלד, מתאר זגייבסקי שהות בחדר מלון, שעה שרעשי האורחים החוגגים יום הולדת נמהלים בצפייה בסרטו של קלוד לנצמן, "שואה". מתוך הסרט מגיעות תמונות: "עצי ילדותי חצו את האוקיינוס/ ומסרו לי/ מן המסך/ דרישת שלום צוננת" אך מול המראות וקולות האיכרים הפולנים. מול המולדת והבית עומדת העדות הנוראה.
"רק היהודים שתקו/ עייפים ממיתה ממושכת". המתח ממשיך לאורך השיר והופך לדיבור פנימי, למאבק בנפשו של המשורר, בין אשמה וכאב למראות המוכרים של הנוף, המעמסה הולכת והופכת כבדה" "היה מאוחר/ חשתי גל ערמומי של ישנוניות/ רציתי להירדם/ להירדם/ אבל אורחי המלון צעקו בקול שהלך וגבר happy birthday to you/ קולם היה חזק מקול היהודים הגוועים".
לאורך השיר כולו מופיעים ביטויים של חשבון נפש, של התחבטות באשמת המולדת שעל אדמתה התרחש המוות, ובתחושות הפנימיות של כל אדם מול המראות: בהלה וחוסר שקט במפגש עם האימה והרוע: " איפה הבית שלי/ שרו יהודים צ'כים/ אין בית/ הבתים עלו באש/ גז קר שורק בבית/ הייתי יותר ויותר רדום וחף מפשע/ הטלוויזיה הבטיחה לי: שנינו/ מעבר לכל חשד".
השיר מגיע אל סופו הנוקב בשורות סיום מטרידות, שבהן מבוטאת אמת פסימית, המכירה בשבר העמוק של חיים אחרי השואה, בקיום שבו אין הסבר ומענה להרס המצוי באדם, לאובדן הצלם, "נעלי אושוויץ שנערמו לפירמידה/ שמגעת עד השמים/ התלוננו חרש/ למרבה הצער הארכנו ימים יותר מן האנושות/ הבה נישן/ הבה נישן/ אין לנו לאן ללכת".
אם מרגריט מפעיל מנוע אישי מאד, וזגייבסקי נע בין האישי להגותי, הרי ששירו של המשורר היוגוסלבי איוואן ו. לאליץ הולך אל תיאור עקרוני וכולל, כבר שם שירו: "היהודים" מסגיר זאת. השיר, בתרגומה של דינה קטן בן-ציון (מתוך "מקומות שאהבנו",הוצאת קשב לשירה, 2005) מתאר, בהינף יד ייחודי ומלא דמיון והשראה, התבוננות ביהודים ובגורלם, על הנדודים והעקירות ממקום למקום, השנאה והרדיפות, תחושת חוסר ההבנה והתימהון מולם - אך גם את המזמורים והיופי שהעניקו לעולם, האמנות והשירה, המדע והמחשבה.
"רק לעתים רחוקות היכו שורשים/ על פי רב נעקרו/ ולרב נותרו זרים/ קורבנות היאים לעלות/ על מדורות - המוקד המרצות אלוהים/ לכן הוסיפו להגיף את לבם/ את בתיהם ואת היכלי תפילתם/ ועיניהם הכהות נהפכו/ פחות נעימות ויותר עמוקות/ עם מופלא! בהיכליהם שוררו בניו/ מזמורים חרישיים אפופי עלטה/ ושחררו חצי זהב אל העולם/ שהוסיף לשנאם".
השיר נכתב ב- 1952,עובדה שמצוינת לא בכדי, בזמן שעוד אפר המשרפות מנקד את שמי אירופה,
ומדינת ישראל הצעירה הופכת אט אט לעובדה קיימת, גאוגרפית, פוליטית וחברתית. הקימה מבור המוות העצום, מדפיקת השמד על הדלתות - אי אפשר שלא לחוש את העובדות הללו בשורות הסיום של השיר, שורות של אמת קיומית: "אבל רבים רצחו אותם/ אין חטא ועוון/ שלא יחסו להם בזמן כלשהו/ קצרו אותם כמו דשא/ כעשב לח/ כבד/ את עין השמיים הכתימו בעשן גוויותיהם/ אף-על-פי-כן הם חיים ויוסיפו לחיות/ כמו שמשות קטנות של שן-ארי בשדות/ והנרצחים יודעים: /לעצמותיהם אחיזה איתנה/ בגשרים העמידים בעולם".
שיר זה נחוץ במיוחד בימים אלו, שעה שאנו רועשים מדבריו של הסופר גינטר גראס, ומפעילים את חוסר המידה הידוע שלנו, כפי ששירו זה של לאליץ לא אמור להעביר אותנו על דעתנו מתחושת הכרה וייחוד, כך גם דבריו של גראס לא אמורים להפוך אותנו לקפוצי נשיכה ועלבון. מוטב שנטפל בניצולים הנותרים, ונבנה מחדש חברה שוויונית ותומכת. זוהי התשובה היחידה למאורעות השואה ולדברי ההבל שלו.
