איילת רובינסון: "מחוץ לנורמלי יותר מעניין"

לכאורה אין שום דבר נורמלי במחזה הרוק הפסיכולוגי הזה, ואולי זה בדיוק מה שהופך אותו לכל כך מוכר ונגיש. המחזמר, שגרף שלושה פרסי טוני והפך לשמיני בהיסטוריה שזכה בפרס פּוּליצר לדרמה, עשה את הבלתי אפשרי כשהצליח להביא מיליוני צופים לאולמות התיאטרון והוכיח שגם במאה ה-21, הקהל עדיין מחפש השתקפות של עצמו ומוכן להתמודד גם עם נושאים מורכבים. עכשיו הוא מגיע גם לתיאטרון הלאומי בישראל - ומדובר באחת ההפקות המרשימות והמפתיעות של השנה.

איילת רובינסון ותומר שרון, מתוך "כמעט נורמלי" (צילום: ז'ראר אלון)

ארבעה חודשים ארך שלב הליהוק להפקה הישראלית, בניצוחו של הבמאי חנן שניר. "זה מחזה שדורש ליהוק מדויק של שחקנים מעולים, שיודעים לסחוב על גבם עלילה מורכבת אבל גם לשיר ברמה גבוהה", התעקש שניר, "אי אפשר להתפשר פה". במאי הבית של תיאטרון הבימה, הלך כהרגלו על כל הקופה: על רקע תקופת משבר שבה שיקולי קופה מכתיבים לא פעם ליהוק של מיני מפורסמים, הקאסט שגובש בהחלט מפתיע.

את קבוצת השחקנים מובילה איילת רובינסון, 36, בוגרת בית צבי, שלמרות כישרונה הבלתי מבוטל ומספר תפקידים בולטים בסדרות טלוויזיה מצליחות כמו הגרסה הישראלית של "המשרד", הדרמה "עד החתונה" והסדרה הסאטירית "קאמבק" - לא זכתה עד היום למקום הראוי לה על במת התיאטרון.

שניר אהב את השבריריות ואת העוצמות שבה. גם היכולות הווקאליות של רובינסון היו חלק משמעותי בליהוק, שבמונחים של ישראל 2012 נחשב, למצער, כסיכון. "בעולם מתוקן זה אמור להיות ברור שמלהקים את שחקן התיאטרון שהכי מתאים לתפקיד. היום זה עובד אחרת", אומרת רובינסון, "לחלוטין לא מובן מאליו שילהקו אנונימית לתפקיד ראשי וזה ראוי להערכה".

בהבימה חשבו בתחילה לשווק את ההפקה כמחזמר בכיכובו של הראל סקעת, שמשחק את בנהּ המת. מהר מאד הבינו שהכותרת עלולה להטעות את הקהל והוחלט לשנות קו. "הראל לוהק לתפקיד כי הוא מוכשר", אומרת רובינסון, "אנשים מכירים אותו מ'כוכב נולד'  ואני מניחה שבתיאטרון חשבו שהליהוק לא יזיק למכירות הכרטיסים, אבל אני זוכרת אותו מהימים בבית צבי. אי אפשר להתייחס אליו רק כסלב. יש לו רקורד מוכח. השאלה היחידה שעניינה אותי לקראת החזרות היא האם יש לי פרטנר - וגיליתי אדם מקסים עם כשרון גדול".

מתוך ההצגה "כמעט נורמלי"(צילום: ז'ראר אלון)

המחזמר שנולד כסדנת משחק בתיאטרון קטן בניו-יורק, עבר גלגולים רבים עד שעלה בברודווי בבימויו של מייקל גרייף, מי שחתום על הצלחתו האדירה של Rent, מחזמר חריג לא פחות שהעז לדבר על מחלת האיידס בתקופה שהעדיפה לטאטא את הנושא מתחת לשטיח. גם בישראל לידתו של המחזמר היתה ארוכה ומורכבת, אבל התוצאה עוצרת נשימה וחודרת לב.

"בעיות נפשיות זה נושא טאבו שלא מדברים עליו למרות שהמון אנשים חיים איתן", אומרת רובינסון. "המחזה מדבר על המחלה ועל קשיי ההתמודדות אבל בעיקר על ההשפעה שיש לה על המשפחה הקרובה שסופגת את המכות ומנסה לשרוד".

הביקורת המובלעת במחזה על הרפואה הפסיכיאטרית התקבלה בחו"ל בתגובות מעורבות. היו שטענו שהמסרים שמעביר המחזה, בלתי אחראיים. אחרים טענו כי הגיע הזמן לומר בקול שהרפואה המודרנית אמנם מצליחה לייצב חולים במחלות נפש, אך אינה יודעת לרפא אותם. "רוב המומחים יסכימו שהידע בתחום זה מוגבל", אמר המחזאי בראיונות לקראת צאת ההצגה, "יש טיפולים אפקטיביים שעוזרים לאנשים ברמה כזו או אחרת, אבל לא מרפאים אותם".

מתוך "כמעט נורמלי" (צילום: ז'ראר אלון)

"לאט. יש פחד. שיגעון זו מחלה שלא מדברים עליה כדי שלא תדבק. כמו סרטן. זה מקום כואב שבקלות אפשר לטבוע בו. אבל זה גם מרתק ומוכר. בכל משפחה אפשר, הרי, למצוא סטייה מהתקן. זה נושא קרוב גם אם מוסתר. תוך כדי הצגה אני נכנסת למקומות קשים אבל כשאני בפנים, יש בזה גם הנאה מזוכיסטית או תרפויטית".

היא גדלה ברמת השרון לאב אמריקני ואם ממוצא שבדי שהגיעו לישראל מטעמי ציונות. אמהּ למדה משחק באוניברסיטה אך ויתרה על קריירה מטעמי דת. "בזמנו אי אפשר היה לשמור שבת ולהיות שחקן. זו לא היתה אופציה", אומרת רובינסון שהגשימה את חלומה של אמה. 

התחנכת בבית דתי ושיחקת חרדית. את חולקת חיים עם בת זוג ושיחקת לסבית. התפקידים שאת לוקחת משתלבים בביוגרפיה שלך.

"אני מניחה שכל דמות שאני משחקת בנויה מחלקים בתוכי. ב'כמעט נורמלי' נקודת החיבור הכי חזקה היא הפחד משיגעון. אני מאד אוהבת להיות בשליטה. אני לא לוקחת סמים, שותה במתינות ומפחדת מאוד לאבד את זה. לאורך כל החזרות אמרתי לעצמי: 'את חייבת להחזיק מעמד'. כל הזמן חשבתי שהכי אירוני יהיה אם בסוף ייכתב: 'השחקנית איבדה את שפיות דעתה במהלך החזרות'".

את מדברת בפתיחות על מערכת היחסים שלך עם זוגתך. זה אישיו מבחינתך?

"כשגדלתי אפילו לא ידעי שיש מילה כזו, לסבית. כשאת חיה בתחושה שאת שונה ותוך ידיעה שלא כולם מקבלים את זה, אני מניחה שזה הופך לאישיו. מילדות אמרתי שכשאגדל לא אסתיר את זה. אני לא עושה מזה אישיו אבל חשוב לי שזה יהיה שם. נראוּת חשובה כדי שיבינו שזה נורמלי. שוב אנחנו חוזרים למה בדיוק אומרת המילה הזו".

חששת מתגובות הקהל? 

"בטירוף. הקהל התרגל למחזות זמר קלילים שמתבססים על סלבס והחומר הזה בליגה אחרת לגמרי מכל הבחינות. זונדהיים כתב מוזיקה מורכבת, אבל במחזה הזה המוזיקה היא אתגר מטורף. גם התכנים מאתגרים אותנו ואת הקהל. אני סומכת על הקהל. הגיע הזמן להבין שלא חייבים להוריד רמה כדי לדבר לקהל ולגעת בו. עובדה".

זה תפקיד שפותח דלתות?

"אני מאד מקווה. סיימתי את בית הספר למשחק לפני 11 שנה ואני עובדת במקצוע, אין לי תלונות, אבל הייתי רוצה תפקידים עם נפח ורבדים. אני רוצה תפקידים שינצלו את מה שיש בי ויאתגרו אותי. אני רוצה שיראו אותי. נשבר לי להתפשר".