תוקפים את אייזנר - ומכוונים אלינו

לא מגיע לו מדליה וגם לא צל"ש. אפילו מגיע לו עונש. קצין בצה"ל לא צריך לנקוט באלימות שלא לצורך, אפילו אם רוכב אופניים דני נורא מעצבן אותו ומביא לו את הסעיף. אבל בשולי הסיפור הבינלאומי על הישראלים הרשעים החובטים בדנים תמימים יש בהחלט גם סיפור ישראלי שהמפגש הבלתי ידידותי אייזנר-אנדריאס העצים אותו.

עוד בערוץ היהדות - קראו:

• דתיים, מה קפצתם להגן על אייזנר?
• מיליארד סינים לא טועים: היהודים עושים כסף
• בגלל השבת: בשנה הבאה ל"ג בעומר יצוין בל"ד
  

העובדה שסא"ל שלום אייזנר הוא קצין דתי החתום על לוק דתי-מתנחלי של זקן וכיפה מספרת סיפור נוסף הראוי להתייחסות. המתקפה התקשורתית על אייזנר נתפסת בידי ציבור גדול גם כמתקפה על כל הדתיים כולם. כאילו התקשורת כולה אומרת: "תראו איך הדתיים האלה מתנהגים כשהם מקבלים כוח לידיים; תראו מה קורה כשהם מגיעים לדרגות כאלה בצבא".

התמונה ששודרה אמש בחדשות בלופ של 22 פעמים בעשר דקות, ועוד אלפי פעמים בכל העולם, היא הרבה יותר מתיאור של תקרית אלימה בין חייל ישראלי למפגין זר. זו כבר תמונה שיצאה מהמסגרת.

מתקפה על הדתיים?

על אף הכיעור במעשה, מפרשים הצופים הדתיים את העיסוק המופרז בעניין כמתקפה משולשת ומשולבת להפליא: מתקפה בינלאומית אנטישמית ואנטי-ישראלית נגד ישראל והישארותנו ב"גדה המערבית"; מתקפה שמאלנית-תקשורתית על "הכיבוש" והמחיר המוסרי של שליטתנו ב"שטחים"; וגם רמיזה ממוקדת נגד דתיים ומתנחלים ומעשיהם - הן כמתנחלים והן בהשתלבותם במערכות הצבא והאליטה הישראלית.

התחושות הללו, כבר לא משנה אם הן אמיתיות או מדומיינות, גורמות לדתיים רבים להתבצר בעלבונם ולהתקרבן ולצאת מייד להגנת שלום אייזנר, להציע לו מדליות, להחתים עצומות למענו וממש להקים תנועת שלום חדשה: שלום אייזנר עכשיו. לבוז לתגובת הממסד הפוליטי-הביטחוני העומד להעניש את הקצין רק מפחד "השמאלנים", ואפילו לראות באייזנר נציגנו ושליחנו לכל דבר ועניין. תסתכלו עליו ותראו אותנו. ובכלל, מגיעה לדני הזה גם סטירה.

עד כאן ניתוח סוציולוגי קצר ועצוב, ואפילו כואב. כי זו תגובה מופרזת אך טבעית של קבוצת מיעוט הנאבקת על מקומה ועל הכרה ראויה יותר. כי אנחנו הדתיים כועסים שתוקפים את כולנו כש"אנחנו" פורצים ומשחיתים רכוש בחטמ"ר אפרים, ושתוקפים אותנו גם כשאיש "משלנו" הוא הסמח"ט של החטיבה, שמבלה את שבת קודש שלו בהגנה על ישראלים חילונים מפני אנרכיסטים שמאלנים שחוסמים את הכביש.

אנחנו הדתיים מתעצבנים כי הסרטון הקצר הזה לא מכוון רק נגד צה"ל וישראל, אלא משמש גם כלי בזירה הפנימית כדי להמאיס עלינו את השליטה ביו"ש ואת ההתנחלויות וכל הכרוך בכך. "אם ככה", אומר לעצמו הדתי הסביר, "אם אתם רוצים שנבקש סליחה על זה שאנחנו נושמים בכלל, אז לא ולא. אז למרות מכת הרובה ולמרות שזה לא בסדר, אנחנו נמשיך להילחם על מקומנו ועל כל מה שהשגנו בהתיישבות ובמערכות החיים השונות במדינת ישראל".

רגע בלי היסטריה

כל שנדרש בתוך ההיסטריה הזמנית הזו, הוא איזונים ראויים וחוש מידה. הנה שלוש ציפיות שלא תיעננה: לא לנהל

את התגובה של הפוליטיקאים והצבא מתוך התמכרות לנשיאת חן בעיני כל העולם; ציבור דתי צריך שלא להתכרבל בזעף נורא של רגשות הזדהות אוטומטיים רק בגלל שהעולם כולו נגדנו ושהנאשם הוא "משלנו"; והתקשורת מצדה, לפחות אצלנו, מתבקשת לצאת מהלופ ההיסטרי כאילו אייטם ויזואלי מצוין הוא הדבר הכי חשוב בעולם: עלו על סרטון ולא יורדים ממנו.

לא מגיע לאייזנר עיטור המופת, אבל גם לא אות קלון והפיכתו לתרנגול כפרות. קצינים כמוהו, דתיים או חילוניים, ראויים לתמיכה שלנו על שירותם המתמשך והמפרך. על אף כל המתנכלים והאויבים והצלמים מבחוץ, ולמרות עינם הצרה של אחים מבית.

• הכותב הוא יו"ר סיעת הבית היהודי מפדל החדשה