שרדו וניצחו: סיפורי מדליקי המשואות ביום השואה

תחת הכותרת "היחיד והיחד – סולידריות יהודית בשואה", יתקיים הערב (יום ד') ביד ושם הטקס המרכזי של יום הזיכרון לשואה ולגבורה. שישה ניצולים ידליקו משואות לזכרם של ששת מיליון הנספים. את המשואות ידליקו השנה אליעזר לב-ציון, בת שבע דגן, חסיה ורדי, יהודה וידבסקי, אנטולי רובין וארטמיס מירון.

יום השואה תשע"ב - דיווחים נוספים ב-ynet:

ניצול שואה בודד: "הקצבה בקושי מספיקה לאוכל"

גנץ ביד ושם: נתמודד עם כל ניסיון למחוק אותנו

ניצולי השואה נותרו לבד: "הבדידות הורגת"

אליעזר לב-ציון נולד בשנת 1927 בגרמניה בשם אוסקר-אליעזר לוינזון. חודש לאחר עליית הנאצים לשלטון נאסר אביו ונעלם. האם, בחודש השמיני להריונה, ברחה עם אליעזר לצרפת והשניים הגיעו לליון, שם נולד כעבור חודש אחיו של אליעזר, מרסל-גדעון. האם יצאה לעבוד במכבסה, ואליעזר נותר בבית עם מרסל התינוק וגידל אותו.

בחורף 1940-1939 נלקחו אליעזר, אמו ואחיו למחנה מעצר בארדש, שם נספו רבים בשל התנאים. לאחר ארבעה חודשים שוחרר אליעזר ובקיץ הצטרף להכשרה חקלאית דתית של תנועת הצופים היהודיים ונהיה ציוני וחקלאי. בנובמבר 1942 כבשו הגרמנים את דרום צרפת. אליעזר נתפס כשהוא נושא תעודה מזויפת ונאסר, אך שוחרר לאחר שלושה חודשים. הוא הצטרף למחתרת היהודית, והכומר אלכסנדר גלסברג, מנהל ארגון סיוע לפליטים, ולימים חסיד אומות העולם, שלח אותו להציל ילדים ממחנה מעצר צרפתי.

בפברואר 1944 נפגש אליעזר עם אמו ואחיו באזור גרנובל, אך אנשי גסטפו הגיעו למקום המפגש ועצרו את האם ואת האח. אליעזר הצליח להימלט, אך אמו ואחיו גורשו לאושוויץ ונספו. אליעזר השתתף במערכה לשחרור גרנובל. לאחר השחרור שב לליון וחיפש לשווא אחר קרובים. הוא נסע לפריז, עבר קורס מדריכים מטעם הג'וינט ויצא לאתר יתומים פליטי שואה ולהכשירם לעלייה. ב-1946 עלה אליעזר ארצה באנייה "שמפוליון".

הצליח להימלט, אך אמו ואחיו גורשו לאושוויץ ונספו. אליעזר לב-ציון(צילום: יוסי בן דוד)

עם פרוץ המלחמה ברחו ארבעה מאחיה ואחותה הבכורה של בת-שבע לברית המועצות. יתר בני המשפחה עברו לרדום וגרו באזור שהוכר כגטו הגדול באפריל 1941. היה גם הגטו הקטן, והיציאה משניהם נאסרה. בת-שבע עבדה במטבח בית היציקה של דודה, ועל המקום פיקד ממונה אזרחי גרמני. בת-שבע הייתה חברה בקבוצות לימוד לנוער שהתכנסו בחשאי. היא נסעה בזהות ארית לגטו ורשה, בשליחות שמואל ברסלב, מדריך השומר הצעיר, ושם קיבלה ממרדכי אנילביץ' את עיתון המחתרת נגד הזרם והביאה אותו לגטו רדום.

באוגוסט 1942 הופרדו בת-שבע ואחותה הצעירה מההורים ומהאחות הגדולה והועברו לגטו הקטן. ההורים והאחות הגדולה גורשו לטרבלינקה ושם נרצחו. בת-שבע ואחותה סבינה החליטו לברוח לגרמניה בנפרד כדי שלא לעורר חשד, אך סבינה נורתה למוות כשניסתה לצאת מן הגטו. בת-שבע קיבלה מסמכים מבחורה פולנייה שהכירה את המשפחה. היא הגיעה לעיר שוורין שבגרמניה, שם הייתה עוזרת בית אצל משפחה נאצית עד שהוסגרה. היא נאסרה ונכלאה בשישה בתי סוהר ובמאי 1943 נשלחה לאושוויץ-בירקנאו, שם עבדה בעבודות כפייה. לבסוף הועברה בת-שבע לקומנדו "קנדה" בבירקנאו, שם מיינה את בגדי הנרצחים. בינואר 1945 הוצאה בצעדת המוות והגיעה לרוונסבריק ולמלכוב.

ב-2 במאי 1945 שוחררה בת-שבע על ידי בעלות הברית ונסעה לבלגיה. בבריסל הכירה את בעלה לעתיד פרץ, חייל בצבא הבריטי, שסיפק לה סרטיפיקט. בת-שבע עלתה ארצה באנייה "מטרואה 2" והשתכנה אצל אחיה צבי.

נאסרה ונכלאה בשישה בתי סוהר. בת-שבע דגן(צילום: אילן אמיר)

חסיה ורדי נולדה בשנת 1932 בסטוצ'ק ונגרובסקי בפולין, בת יחידה ליעקב ורבקה. עם פרוץ המלחמה נשרפו חלק מהבתים בסטוצ'ק וליישוב הגיעו פליטים. חסיה, הוריה ועוד יותר מעשרה קרובים עברו להתגורר בבית סבתה חוה. עם כניסת הגרמנים לעיירה בספטמבר 1939 נאסר על היהודים ללמוד, אך ביוזמת ההורים למדו הילדים בקבוצות עם מורות פליטות שהגיעו מוורשה.

באפריל 1942 נשלח האב יעקב לעבודה וככל הנראה נרצח מאוחר יותר בטרבלינקה. בספטמבר 1942 גורשו יהודי העיירה לטרבלינקה. בעת האקציה הסתתרה חסיה בבונקר שחפרו בבית קרובות משפחה. לאחר מכן ברחה ליער עם קבוצת נשים וילדים, בהם אמה וסבתה. בימים ביקשה אוכל בכפרים ובלילות לנה ביער. סבתה של חסיה לימדה אותה לסרוג, והיא סרגה אצל הכפריים הפולניים למחייתן. מדי פעם יצאה הסבתא להביא אוכל מכפריים שהכירו אותה.

בנובמבר 1942 תפסו הגרמנים 11 מחברי הקבוצה, בהם חסיה, אמה ובני דודיה משה ושרוליק. הם נלקחו במשאית, הורדו בצד הדרך, נצטוו לשבת על סף תעלה לצד הדרך במרוזובה-וולה ונורו למוות. חסיה שרדה בדרך נס. לאחר שהסתלקו הגרמנים הגיעה מגואלת בדם לבית משפחת בוזיק שאצלה נהגה לסרוג. כשנתפסה הקבוצה הייתה סבתה באחת מגיחותיה לאיסוף אוכל, והיא מצאה את חסיה ולקחה אותה לגטו קוסוב הסמוך.

בגטו נפטרה סבתה של חסיה בזרועותיה. בזמן חיסול הגטו הסתתרה חסיה בעליית גג. לאחר הלשנה של פולנים הצליחה לברוח מגרמנים שרדפו אחריה והגיעה לבית רזימינסקי בסטוצ'ק. האם לאוקדיה סייעה לה, אך האב סילק אותה, והיא הצטרפה לקבוצת יהודים ששהתה בבונקר ביער. בנם של בני הזוג רזימינסקי, מיעטק, הזהיר את חברי הקבוצה מפולנים וסייע להם במזון ובמידע עד בוא הצבא האדום. בשנת 1990 הכיר יד ושם במציליה של חסיה, מיעטק ולאוקדיה, חסידי אומות העולם.

בזמן חיסול הגטו, הסתתרה בעליית גג. חסיה ורדי(צילום: יוסי בן דוד)

יהודה וידבסקי נולד בטורק שבפולין בשנת 1919, למשפחה מסורתית ציונית, והוא השני מבין ארבעה אחים ואחות. אביו אברהם היה סוחר. בשנת 1933 עברה המשפחה ללודז', ויהודה היה פעיל בתנועת הנוער "חשמונאים". ב-1936 ניהל עסק טקסטיל, העסיק 38 תופרות יהודיות בתפירת חולצות ותחתונים לצבא ושיווק את תוצרתו ברחבי פולין.

בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את לודז'. משפחתו של יהודה הצליחה לרכוש מבעלים גרמני דירה באזור שנועד להיות לגטו, וכשהוקם הגטו, עברו 15 מבני המשפחה לגור בה. יהודה ריכז בדירה רכוש רב שהצליח להבריח מדירת המשפחה הקודמת שמחוץ לגטו, וכן מהעסק הסגור.

באוגוסט 1944 חוסל הגטו, ומשפחת וידבסקי שולחה לאושוויץ. באושוויץ שולחו האב אברהם, האם לאה והאח הגדול גבריאל אל תאי הגזים. לאחר שמונה ימים הועברו יהודה ואחיו הצעיר יהושע למחנה העבודה פרידלנד, כ-70 קילומטרים מברסלאו, שם הוטל עליהם לייצר כנפיים למטוסים. במחנה עבד גם בן דודו של יהודה, ויהודה נתן לו לחם מעת לעת. לפני מותו נתן בן הדוד ליהודה את נעליו.

ב-8 במאי 1945 עזבו הגרמנים, אך המחנה נותר סגור. בלילה השיגה קבוצת אסירים צבתות, והם חתכו את גדר התיל וברחו ליער. למחרת שחרר את המחנה הצבא האדום. יהודה ואחיו חזרו ללודז' אך גילו שאת דירתם תפסו פולנים. הם מצאו את דודם וטיפלו בו. כשנודע להם שאחותם נספתה עם פינוי שטוטהוף, הבין יהודה שרק אחיו ודודו נותרו מכל משפחתו. הוא לקח הלוואה, פתח בית חרושת לטקסטיל ונשא לאישה את לאה לבית דאבריש ז"ל. הוא סייע לאצ"ל במשלוחי נשק מפולין ושם נולד בנו.

נתן לבן דודו לחם מעת לעת. יהודה וידבסקי(צילום: אילן אמיר)

אנטולי יצחק רובין נולד במינסק שבבלרוס בשנת 1928 למשפחה מסורתית, והוא הצעיר מבין ארבעה ילדים. אביו פנחס עבד בארגון סיוע ליתומים. ביוני 1941, עם פלישת הגרמנים לברית המועצות, שהה אנטולי במחנה קיץ ליד מינסק. בשובו למינסק גילה שביתו נשרף. הוא הצטרף לנמלטים מזרחה, אך הגרמנים הגיעו לעיירה שהיה בה עם משפחת דודתו ביילה והם שבו למינסק. בבית דודתו רבקה מצא את אמו אתל ואת אחיותיו תמר ובטי. אביו נרצח כשחיפש את משפחתו בדרך למוסקבה.

בני המשפחה נכלאו בגטו מינסק. תמר, אחותו של אנטולי, עבדה מחוץ לגטו והביאה מזון וידיעות. באקצייה בנובמבר 1941 נלקחו אנטולי, אחיותיו ואמו עם המיועדים למוות. תמר ולאחר מכן אנטולי הצליחו לברוח מבין הטורים שהוצעדו לבורות הירי. תמר הגיעה לפרטיזנים אך הוסגרה לגרמנים, עונתה ונרצחה. אמו אתל ואחותו בטי נרצחו בבורות המוות בטוצ'ינקה. אנטולי שב לגטו, עבד בעבודות כפייה וניזון משיירי אוכל של הגרמנים. במרץ 1942 עם שובו לגטו, נעצר באקצייה וצורף אל הנשלחים למוות אך שוב הצליח להימלט.

חבר גרמני של אביו נתן לו מסמכים של רוסי שמצא. אנטולי הגיע לכפר דברושינה בעזרת שרתת בית ספר אוסטרית, ושם עבד בעבודות משק בזהותו הבדויה. הוא פגש פרטיזנים וביקש להצטרף אליהם כדי לנקום בגרמנים אך נתקל באנטישמיות וכמעט נרצח. ב-1944, כששחרר הצבא האדום את האזור, שב אנטולי למינסק ומצא שמעשרת דודיו ודודותיו שרדו רק דודה אחת וארבעת ילדיה.

אנטולי נשפט ב-1946 למאסר של חמש שנים בסיביר בשל עלילה אנטישמית. לאחר מאסר של שנה וחצי במחנה סטנציה יאיה שבסיביר שוחרר ושב למינסק. האנטישמיות שידע הגבירה את התעניינותו בישראל ובציונות. הוא נפגש עם משלחת ישראלית שהגיעה למוסקבה ויצר קשר עם אנשי השגרירות הישראלית.

באמצעות חברים מהמחנות קיבל והפיץ ספרים ותקליטים על ישראל. הוא המשיך בפעילותו הציונית ועלה לישראל ב-1969. הוא לימד חינוך גופני ופעל לעליית מסורבי העלייה מברית המועצות ולפרסום הנושא.

האב נרצח כשחיפש את משפחתו בדרך למוסקבה. אנטולי רובין(צילום: איציק הררי )

בזכות המעיל נראתה מבוגרת לגילה. ארטמיס מירון(צילום: יוסי בן דוד)

ארטמיס מירון נולדה בשנת 1928 בינינה שביוון. לארטמיס היה אח צעיר ממנה בשש שנים, סולומון-מקיס. בקיץ 1943 נכנסו הגרמנים לינינה. באחד הלילות באוגוסט 1943 פרצו אנשי אס-אס לביתה של ארטמיס, שדדו כסף ועצרו את אביה. אביה וסבה נסים הוסעו לבית הסוהר בסלוניקי ולאחר שבועיים הוצאו להורג בירי - נקמה על פעילות המחתרת היוונית.

בליל 24 במרץ 1944 הצטוו היהודים להגיע בשמונה בבוקר למחרת לנקודת איסוף. באותו יום ירד שלג כבד. אמה של ארטמיס צררה לכל ילד תיק, ובו בגדים ומזון. הם גורשו ללריסה ולאחר שמונה ימי מעצר הועלו לרכבת והוסעו בקרונות דחוסים ללא אוכל במשך שמונה ימים. שלוש פעמים עצרו בשדות לרוקן את דלי השפכים, למלא מים לשתייה ולהעביר את גוויות הנספים לקרון הגוויות.

ב-11 באפריל 1944 לפנות ערב הגיעו ארטמיס, אמה ואחיה לאושוויץ. האם הלבישה על כתפיה של ארטמיס מעיל פרווה בגלל השלג הכבד שירד באותה עת. בזכות המעיל נראתה ארטמיס מבוגרת מגילה. הרופא שעשה סלקציה היכה במקלו על כתפה של ארטמיס והורה לה להיכנס לטור הנשים הצעירות. ארטמיס נופפה לשלום לאמה ולאחיה, והם הועלו למכוניות ונעלמו.

בבירקנאו הופשטו הנשים, שערן נגזז ובזרוען הוטבע מספר. הן הובלו למקלחת וקיבלו שמלה שהוטבע בה מספר זהה למספר שעל הזרוע. עוד קיבלו גרביים, תחתונים, מטפחת ראש ונעליים שסולייתן עשויה עץ. ארטמיס עבדה תחת כיפת השמים, בגשם ובשלג. כשתהו היווניות היכן יקיריהן שהגיעו אתן ברכבת, הסבירו להן האסירות הוותיקות כי הם נלקחו לתאי הגזים. רגשותיה של ארטמיס נעו בין ייאוש לתקווה: היא לא רצתה להמשיך לחיות אך קיוותה שאביה עדיין חי. בינואר 1945 גורשה בצעדת מוות לגרמניה והגיעה למחנה רוונסבריק, ומשם נשלחה לעבוד בבית חרושת לנשק ליד מלכוב.

בתחילת מאי 1945 שחררו בעלות הברית את ארטמיס, והיא שבה ליוון בעזרת הג'וינט. בהגיעה לאתונה גילתה שהגרמנים ירו באביה עוד לפני גירושה לאושוויץ. היא התגוררה אצל דודהּ מצד אביה והמשיכה את לימודיה בתיכון.