ילדים, מי רוצה צבעי מאכל לארוחת בוקר?

שש בבוקר, ושוועתי עולה מהמקלחת: "אני לא מאמינה! החארות האלה!".

"מה קרה?" האיש שלי נבהל.

"כל הסבונים החדשים שקניתי? בכולם יש טרטזין!".

בשנים האחרונות הפכתי להיות דוקטור לענייני צבעי מאכל. מישהי מעצבנת כזאת, שמוציאה את העיניים על האותיות הקטנות, בודקת שלא מנסים להרעיל לה את הילד. כן, נוירוטי משהו, אני מסכימה, אם רק נתעלם מהעובדה הקטנה שמתחבאת בתחתית כל רשימת רכיבים, שאכן מרעילים לי את הילד. גם לכם. כל הזמן. עימדו על המשמר.

טורים נוספים של הפולנייה בערוץ הורים :

"מה את רוצה? הייתי עם הילדים"

למי טוב יום לימודים ארוך בגנים? בטח לא לילדים

הכנסת 3 ילדים לאוטו ב-5 דקות? קבלי מדליה

לא הגזמנו? די להפקות יום ההולדת!

טרטזין באוכל, וילו סנסט בקרם, וכחול במרשמלו ואדום בסבון של הידיים בשירותים. סבתא באה, והיא מביאה איתה עוגת שוקולד שנקנתה במאפיה בעלת שם. אני לא מבינה למה צריך להוסיף טרטזין לעוגה כל כך תמימה למראה, וסבתא לא מבינה למה אנחנו לא מוכנים לתת את העוגה לילדים. כולה עוגת שוקולד. עם קצת תוצרים של נפט.

אדום- צהוב-כחול

צבעי מאכל רעילים לעולם לא עוזבים את הגוף, רק הולכים ומצטברים בו עד לרגע בו אנו מגלגלים עיניים ומשתאים למה כל הילדים היפראקטיביים וכל המבוגרים חוטפים סרטן. אני לא הולכת לפתוח פה חזית מדעית, כי מדענית אני לא, אבל אמא אני כן. ארבעה צבעים הוכרזו מסוכנים במיוחד בארצות העולם הנאורות: טרטזין, ילו סנסט, אדום אלוורה וכחול אני לא יודעת מה. אז את כל האדום-צהוב-כחול הזה אנחנו לא מכניסים הביתה. מוקע אצלנו מחמת הגדר, כמו שאומר אב הבית. למה לשחק בבריאות של הילדים?

צבעי מאכל הם טריק מלוכלך, כי הצבעים האלו אמנם הוכרו כמסוכנים, אבל יש אישור מתנוסס של משרד הבריאות. אני לא יודעת איך קורה שצבעים כאלה נכנסים באישור לאוכל של הילדים שלנו - אבל בגלל שאני לא יודעת, אז אני לא קונה.

עד שאני נופלת וכן קונה. לרגע אחד משחקת את המשחק של האמא המגניבה שלעולם לא אהיה, האמא שלא מסתובבת עם טבלת רעלים מקופלת בארנק. אני עומדת בסופר בערב אביבי ומרחרחת סבונים יפים לבת שלי, מאמינה לרגע שאני קונה סחלבים ושושנים, לא בודקת את הרשימה הארוכה להבהיל של המספרים המקרוסקופיים מאחורי התמונה. תמונות זה כיף, מספרים זה רע. ועכשיו במקלחת אני צריכה לשפוך את כל הירוק הטרופי והכחול הקריר והורוד הרומנטי הזה. למרות שאני נורא רוצה להאמין, מסתבר שאין באמת סחלבים פה, אבל טרטזין יש גם יש.

טרטרזין לארוחת בוקר

משרד הבריאות שלנו מיישר קו עם התקן האמריקאי, המחמיר פחות, ולא עם התקן האירופי, המחמיר יותר. מוכרים פה מוצרים שבאירופה לא מוכרים, וכך אנו מגלים לאחר שנה של צריכת דגני בוקר תוצרת חו"ל שהם מכילים... ניחשתם נכון - טרטזין. וויכוח של שנה שלמה בינינו מה הילד יותר אוהב, את הסוג עם הקינמון או הסוג הרגיל, עד שגילינו שבעצם זה לא משנה, כי בסוג הרגיל יש טרטזין. ולא, לא חשבנו לבדוק באותיות הקטנות, כי את כספי הטרטזין שלהם משקיעים היצרנים בתבונה במיתוג מעולה שגורם לנו לקנות את הדימוי הבריאותי, ולא לפשפש בציציות. אכלנו אותה - ואכלנו אותה בגדול.

ואם אני נשמעת כועסת, זה רק בגלל שאני כועסת. כי הילדים הרכים שלי ושלכם אוכלים חומרים שנחשבים למסוכנים ביותר, כאלו שבחו"ל כבר לא מוכרים יותר. אז מייצרים אותו שם ושולחים אותנו אלינו, ללבנט המזיע. אני לא יודעת על מי אני כועסת יותר, על החברות או על משרד הבריאות שלנו, שלכאורה מכשיר פה שרצים על ימין ועל שמאל.

ועוד לא אמרתי כלום על הסופרמרקטים, שמחזיקים צבע מאכל על מקל בשלושה צבעים ליד כל קופה ובהשג כל יד תינוקית חומדת.

כל הורה יודע כמה קשה לעשות קניות עם ילדים קטנים, כמה קשה לחכות בקופה, כמה מתבקש, כשאת ביד אחת אורזת מוצרים וביד השניה מונעת מילדך לקפוץ באנג'י, לקטוף לילד סוכריה כזאת, עם פרופלור חמוד ודמות של דיסני, צבועה בפחם צבעוני וזוהר.

"ומה אנחנו אכלנו?", שואל אותי חבר ותיק. "כל המרמלדות האלה במכולת, מה הן היו?".

ואני יודעת. יודעת שאי אפשר להיות הסטריים כל הזמן, אי אפשר להיות טהרנים כל כך, אבל לא יכולה. לא יכולה לתת את זה. לא לתינוקות שלי.

ואז הילד השלישי שלי מפתח תאווה בריאה לממתקי הקוקוס של הסופר ואני קונה לו בשמחה. עד שאני מגלה שגם הקוקוס, זה עם האדום מסביב, הוא לא בדיוק תמציות פטל הרים אורגני. ולמרבית התסכול גם הקוקוס הלבן מכיל צבעים, לכי תביני. ומאז אין גם קוקוס. אמא מפחדת.

תמר אלפיה היא עיתונאית ואמא לשלושה ילדים