ה"קיבוץ" של הניצולים בלב תל-אביב

"המדינה יורקת עלינו. בעצם התעלמותה מזכויותינו, גם היא סוג של מכחישת שואה". כך אומרת מרים שלו, בת 84 מהונגריה, ששרדה את אושוויץ ומתגוררת כיום בבית עמותת "רעות" בשכונת יד אליהו בתל-אביב - עמותה המסייעת לניצולים, אך ידה קצרה מלהושיע.

יו"ר העמותה, מרב מנדלבאום, מקבלת עשרות פניות של קשישים המבקשים סיוע בדיור, אך היא נאלצת להשיב את פניהם ריקם. "יש לנו רשימת המתנה של מאה קשישים שאין לנו מקום עבורם אף שהם עומדים בקריטריונים. אני כיו"ר מתביישת ולא יודעת מה לעשות כשמגיע אלי ניצול ואין לי קורת גג עבורו, אני לא יכולה לסייע. האנשים האלו הם שקופים מבחינת המערכת ואיש לא דואג להם".

את עמותת "רעות" הקימה לפני 73 שנה קבוצת נשים שעזבו את גרמניה במטרה לסייע ולתמוך בניצולי השואה ובקליטתם. העמותה מעניקה לניצולי השואה שנותרו חסרי כול, ללא משענת משפחתית וכלכלית, ללא מקום לגור בו - דירה קטנה, בית חם שבו יוכלו לחיות בכבוד.

שלו. "עד היום יש בי רגש אשמה שהרגתי את אימא"(צילום: ירון ברנר)

מרים שלו מתגוררת בבית שלום זה 29 שנה. היא נשלחה לאושוויץ בגיל 14 וחצי. "שבועיים נסענו בדרך עם מתים שנפטרו מהצפיפות בקרונות. לא ידענו לאן הגענו. נכנסנו לאושוויץ ונעמדנו מול מנגלה וצוותו, שאמרו לנו: 'זו דרך ארוכה למגורים ומי שחזק ויכול ללכת הולך ברגל. הילדים והזקנים יגיעו במשאיות'. אימא שלי בחרה לסייע לסבתא שלי שלא תיסע לבד. אמרתי לה: 'אימא, אל תדאגי, אני חזקה, אני יכולה ללכת לבד'. עד היום יש בי רגש אשמה שהרגתי את אימא שלי. אם הייתי יודעת לא הייתי נותנת לה לעזוב אותי".

למרות הזיכרונות האלה שאיתם צריכה שלו להתמודד, היא מלאת שמחת חיים ובעלת חוש הומור חד וסרקסטי. חוץ מזה, היא פטריוטית שלא מפסידה מהדורת חדשות ואוהבת את הארץ עד עומק ליבה. אבל כמו ניצולים אחרים, מזדעזעת מהיחס של המדינה כלפיה. "מה יש לי להגיד? המדינה יורקת עלינו. יש אנשים בעולם שהם מכחישי שואה. בעצם התעלמותה של המדינה מזכויותינו, גם היא סוג של מכחישת שואה. כשאני רואה את המצב של הניצולים בארץ הלב מתפוצץ. גם אני, לפני שקיבלתי את הדירה ב'רעות', חייתי בשכירות, אבל לא יכולתי לשלם לאורך זמן את שכר הדירה הגבוה".

בגדים מ"בוטיק הספסל"

הדייר ר.י., בן 79, עדיין יוצא לעבוד, אך נאלץ למצוא את בגדיו על ספסל רחוב: "אתם מכירים הרבה אנשים בגילי שיוצאים לעבוד? אני מתלבש ב'בוטיק הספסל' – בכל שכונה יש ספסל שעליו מניחים בגדים. ברחוב בארי יש ספסל שעליו אדם שכנראה במידה שלי מניח עבורי בגדים כל כמה חודשים", הוא מספר בעודו מביט בחולצתו המגוהצת למשעי. "אני מנסה להתבדח, אבל אין ברירה אלא להיות אופטימי ולסחוב הלאה. לו הייתי גר בגרמניה למשל, הייתה לי פנסיה של 2,500 אירו בחודש שממנה אפשר להתקיים. אבל במדינת היהודים לצערי זה לא כך".

"כשעמדתי על סיפון האוניה בדרך ארצה, ב-25 ביוני 1950, אבי הראה לנו את נמל חיפה ואמר: 'הנה הגענו למדינתנו! כאן אנו בטוחים, הולכים לצבא ומשלמים מסים ביושר!' מה נשאר מכל מה שאמר? אין עוד תחושת ביטחון במדינה. אבל כאן אני מרגיש בטוח".

"אם לא הייתי מקבל מקום אנושי מ'רעות' שבו אוכל להתקיים, כנראה שהייתי היום ברחוב. הוציאו אותי ממרתף שעלה לי הרבה כסף בשכירות, וחנק אותי כלכלית. יום אחד הגיעה עובדת סוציאלית מ'רעות' לביקור בית והחליטו לקבל אותי ולתת לי חדר כאן. הייתי מאושר כי זה הוריד ממני לחץ כלכלי אדיר". כהוקרת תודה, רקח ר' ריבות לכל הצוות והדיירים.

איך אשרוד אם אהיה סיעודי?

וייס. "אני כל הקיץ בחוץ בין הפרחים ולמזלי אני עדיין עצמאי"(צילום: ירון ברנר)

סטפן וייס, בן 85, היה שחקן בתיאטרון ההונגרי אך בחר לעלות לישראל ב-1964. כאן לא מצא די עבודה כשחקן ונאלץ לעבוד כגזרן בדים וכמנקה. ב"רעות" הוא מתגורר כבר 34 שנה. "נלקחתי לאושוויץ כשהייתי בן 16 וחצי ומשם לדכאו, ובסוף אפריל 1945 הגיעו האמריקנים לשחרר אותנו. גיליתי שאבי בחיים אבל הביתה הגעתי רק בספטמבר. לא מצאתי אותו כשחזרתי. הוא חלה בטיפוס במגפה ששטפה את המחנות בימי המלחמה האחרונים ונפטר".

וייס מעולם לא התחתן או הוליד ילדים. "אני מבסוט וזה מה שחשוב. אני כל הקיץ בחוץ בין הפרחים ולמזלי אני עדיין עצמאי ולכן יכול להסתדר כלכלית. אני אפילו לא רוצה לחשוב איך אשרוד אם אהיה סיעודי, ועדיין אני יודע שכולנו נזדקק לעזרה מתישהו".

וייס בצעירותו. "אבא קיבל טיפוס בימי המלחמה האחרונים ונפטר"(צילום: ירון ברנר)

וייס כשחקן בתיאטרון ההונגרי(צילום: ירון ברנר)

"במדינה מתוקנת שר הרווחה משה כחלון היה צריך לטפל בניצולים ולא העמותות, אבל כאן אין מסגרת עבורם מצד המדינה", קובלת יו"ר העמותה מנדלבאום. "אנחנו לא נתמכים על ידי שום גוף. זאת בעוד שיש למעלה משני מיליארד דולר שנתנו מדינות אירופה, ושעדיין לא הועברו לניצולים. לא מדובר במחדל ובבושה, אלא ממש בכשל מוסרי איום שגורם לעוול נוראי. צריך לזכור – אלו הניצולים האחרונים".

עמותת "רעות" תשמח לקבל מתנדבים המעוניינים לתרום כמה שעות מזמנם לטובת הדיירים. מרגולין 5, תל-אביב. טלפון: 03-5372012, http://www.reuth.org.il/