אין לכם אוויר במעלית? כך מטפלים בקלסטרופוביה
אם אתם נלחצים במקומות סגורים, נמנעים מלעלות במעלית או להיכנס למערות בטיול, כנראה שאתם סובלים מקלסטרופוביה. מי מועד יותר לפתח חרדה כזאת, מתי מדובר בבעיה שדורשת התייחסות ואיך מטפלים? פסיכיאטר מסביר
הקירות סוגרים עליו: כשנ', בן 28 מתל אביב, מוצא את עצמו סגור במעלית קטנה בבניין ישן, החרדה מתעוררת. "התחושה היא שהקירות סוגרים עליי", הוא מספר בראיון ל-ynet, "כאילו הקירות נעים בתנועת מלקחיים ומתקרבים אליי. וגם כשאני יודע רציונלית שיש אוויר, אני מרגיש קצת חנק".
קראו עוד על חרדה :
- 200 קמ"ש בראש: מהו התקף חרדה ואיך לטפל בו
החרדה שמתאר נ' מוגדרת כקלסטרופוביה, פחד ממקומות סגורים. למקומות סגורים הנמצאים מתחת לאדמה או מערות אין סיכוי שייכנס, וגם על עלייה במעלית הוא מעדיף לוותר ככל האפשר.
"יש לי חבר שגר תקופה ארוכה בקומה התשיעית בבניין שבו רק מעלית קטנה", הוא מספר, "ובכל פעם שבאתי אליו ידעתי שאצטרך עכשיו לטפס תשע קומות ברגל. זה בהחלט השפיע על מספר הפעמים שהלכתי לבקר אותו.
"כשהייתי ילד נתקעתי במעלית, ואני זוכר את זה כחוויה לא נעימה אבל לא חרדתית. מאוחר יותר היא כנראה נתנה את אותותיה. גם בצבא נתקעתי רק לעשר דקות אבל זה היה נורא. זו הייתה מעלית גדולה, וכשיש מראה זה נותן לי תחושת מרחב, אבל כשהיא נתקעה כל זה כבר לא עזר".
מדי בוקר, כשהוא מגיע לעבודה, מטפס נ' ארבע קומות כדי להגיע למשרד. "אין ספק שזה משפיע על החיים. אולי לא פוגע מאוד באיכותם, אבל זה מציק ומעיק לעלות בכל פעם ברגל. כשהייתי ילד זו הייתה הבדיחה המשפחתית הקבועה".
חשש מאיבוד שליטה
"בחלק השטחי של קלסטרופוביה", מסביר הפסיכיאטר ד"ר אילן טל, "מדובר על פחד ממקום שלא תוכל להיחלץ ממנו, שנראה כסגור מדי או כעמוס מדי באנשים. החשש הוא ש'לא אוכל לצאת מכאן'".
גם בקניון הומה, אומר ד"ר טל, אנשים עלולים לחוש קלסטרופוביה, כיוון שהמרחב וריבוי האנשים כביכול סוגר עליהם.
"מתחת לפחד הפשוט יושב פחד מאיבוד שליטה, שיקרה משהו רע בסיטואציה הנוכחית ולא אוכל לשלוט בו, אולי אקבל התקף חרדה או התקף לב - ולא תהיה לי שליטה על המתרחש. חוסר השליטה הזה מאוד מאיים, וזו הסיבה הראשונה לחרדה".
קלסטרופוביה נכללת למעשה בהפרעת החרדה אגורופוביה, שממנה סובלים כ-2%-3% מהאוכלוסייה, ויכולה להתפרץ גם בפקק תנועה או בשדה תעופה.
נשים סובלות מקלסטרופוביה פי שניים יותר מאשר גברים, וככל שיש יותר חרדות אחרות, אומר ד"ר טל, הסיכוי לקלסטרופוביה גדל. "אנשים דעתניים מטבעם הם בעלי סיכוי גדול יותר לסבול מחרדות, כיוון שהם זקוקים לשליטה והעולם מראה להם שהם חסרי שליטה".
דפיקות לב, הזעה ונימול בידיים
"לפני כשנה יצאתי לטיול עם חברים מהעבודה והיעד היה הפתעה", כותבת ורד בפורום חרדה ב-ynet. "הגענו למכרה מלח ונשאל מי סובל מקלסטרופוביה. נסענו במנהרות ברוחב 60 סנטימטר כשאני מחוץ לקרון, היה חשוך וריח של גופרית מילא את האוויר. אם המנהרה הייתה יותר רחבה הייתי קופצת מהרכבת. הרגשתי שאין לי אוויר ושאיני יכולה לנשום. מאז, כשאני במעלית ונכנסים הרבה אנשים, אני יוצאת כדי לא להיות במצב שצפוף לי".
כפי שתיאר גם נ', הפחד מתבטא בצורה פיזית בגוף. "התחושה הקלינית של האנשים", אומר ד"ר טל, "היא קודם כל סימניים גופניים: 'גולה' בגרון, האוויר ממש נגמר להם, דפיקות לב, הזעה, נשימה כבדה, נימול באצבעות. במצבים קיצוניים יותר יש הלם ושוק, ניתוק מהסיטואציה וכמו 'ריחוף' מעליה, כאילו זה קורה למישהו אחר".
-מתי יודעים שהגיע הזמן לפנות לטיפול?
"הגבול הברור הוא מבחינה תפקודית. ברגע שיש הימנעות ממשהו או שינוי התנהגותי, הדבר הופך לבעיה. אנשים תמיד אומרים שהם 'רק לא עולים במעלית', אבל להימנעות יש נטייה להתגבר עם הזמן ולכן ברגע שהיא מופיעה צריך לתת לה מענה.
"הגבול ברור עוד יותר כשמישהו אחר מתלונן על העניין. למשל, אם הבעל מתלונן שאי אפשר לנסוע לטייל במכונית וחייבים תמיד ללכת ברגל, זה עבר את הגבול. ברגע שמוותרים על משהו בגלל שמפחדים ממנו, זה מחייב תשומת לב".
לדברי ד"ר טל, אם הקלסטרופוביה היא חרדה מבודדת ללא הקשרים נוספים, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי שיימשך כשישה עד עשרה טיפולים יסייע מאוד לזהות את המחשבות הטורדניות, לנטרל אותן ולהפחית את התגובות הגופניות.
עם זאת, אם החרדה היא ביטוי להערכה עצמית נמוכה, למשל, יש לטפל בהערכה העצמית בטיפול פסיכולוגי שיברר לעומק את מקור התחושות.
"אם אין משהו אחר שיושב שם וזו רק החרדה הזאת", אומר ד"ר טל, "הטיפול הקוגניטיבי יפתור את זה לתמיד. אבל אם יש משהו אחר, הטיפול יהיה רק פלסטר ואחר כך הבעיה תופיע שוב.
"גם טיפול תרופתי יכול להיות יעיל. אם מדובר בפחד מינורי שמופיע במעלית מסוימת בלבד אפשר להיעזר בתרופות הרגעה למיניהן, ואם ההימנעות משמעותית יותר יש להתייעץ עם רופא כדי להתאים תרופה שפועלת לאורך זמן".
לפנייה לכתב/ת 
