היחיד והיחד. דילמת היודנרט בגטו בליטא

לבטים קשים והכרעות מוסריות ליוו את הציבור היהודי בגטאות ואת ראשיו. הניסיון הקשה והמטריד ביותר שאנשי היודנרטים עמדו בפניו היה גזרת הגרמנים למסור לידיהם יהודים. בדרך כלל, מדובר היה במספר מסוים מתוך הכלל. בגטאות ליטא ברור היה לכול מה יעלה בגורלם של אותם אנשים, הם היו כבר למודי ניסיון אחרי מסע רציחות אינטנסיבי. על ראשי היודנרט הוטלה המשימה האיומה להחליט מי יימסר לגרמנים. כיצד התמודדו ההנהגה והציבור עם הגזרות הללו, והאם בכלל הייתה ברירה?

ברוב הגטאות נאלצו ראשי היודנרט למלא את הפקודה, אמנם בחירוק שיניים, אך מתוך ידיעה שאין מנוס. ובכל זאת, בשל נדירותו, מקרה אחד ראוי לאזכור מיוחד - המקרה של גטו שאוולי שבליטא.

ב-29 באוגוסט 1942 יצאה משער הגטו פמליה רמת דרג ובה נציב הנפה, הנס גווקה, ולצדו ראש הס"ד (שרות הביטחון של האס-אס המקומי). פלוגה של יהודים השבים מעבודתם קידמה את פני היוצאים. גווקה החליט לבדוק בעצמו את השבים מן העבודה, ובצרורו של אחד היהודים נמצאו תפוחים. מכאן ואילך החלו הדברים להתגלגל במהירות. יומיים אחר כך נקראו ראשי היודנרט אל ראש משטרת הביטחון, והוא הודיע להם כי כעונש חייבים עליהם למסור 50 אנשים בתוך יומיים.

יהודים מובלים אל מותם בגטו שאוולי (צילום: באדיבות יד ושם)

ביומנו תיאר אליעזר ירושלמי, המזכיר הטכני של היודנרט, את אשר התחולל שם באותו יום מר ונמהר: "משום שאינו יודע מי הם העבריינים, אמר ראש משטרת הביטחון, יכולים אתם להעמיד 50 אנשים אחרים, זקנים, חולים, ילדים וכל מי שאתם רוצים".

בפרוטוקול שכתב על אותו אירוע המזכיר הראשי של היודנרט, אהרן כץ, נאמר כי הם הגישו בקשת חנינה לנציב הנפה באמצעות איש קשר גרמני, שקיבל גם שלמונים, אבל רוחו של גווקה הייתה רעה עליו. משנמסרה התשובה השלילית, ביקש יו"ר היודנרט, מנדל לייבוביץ', לשמוע את דעת כל המשתתפים: "הנוכחים הביעו את דעותיהם ורעיונותיהם בראש מורכן, ברוח נכאה ובקול אנחה".

כץ גולל באריכות שעות רבות של חיבוטי נפש שעברו על אנשי היודנרט בשאוולי נוכח הגזרה. בין היתר הוצע להפיל גורל בין כל אנשי הגטו, או להכין רשימה של מתנדבים. "וכל הצעה הייתה ספוגת דמעות של דורות". הזמן דחק והגיע מועד ההכרעה, "ופתאום בקעו קרני אור", כתב כץ, "תצוין נא בתולדותינו ההחלטה שנתקבלה פה אחד, כי כל הנוכחים מוסרים עצמם לרשות הנציגות ברצונם ויימנו עם 50 האיש המוסרים עצמם על קידוש השם".

ממצא נדיר מגטו שאוולי: בגד התינוק היחיד שעליו טלאי צהוב המצוי באוסף אגף המוזיאונים ביד ושם(צילום: באדיבות יד ושם)

ובכן, אנשי היודנרט בשאוולי לא רצו - או לא יכלו - לבחור אנשים אחרים ולמסרם לידי הגרמנים. בהחלטתם הם נסמכו על ההיסטוריה ועל המסורת היהודית ולא לשווא השתמש כץ במושג קידוש השם. ההחלטה כללה את כל חברי היודנרט, אנשי הנהלת הגטו ושוטרי המשטרה היהודית. אך בד בבד, המשיכו במעשה השתדלנות, וחיכו למוצא פיו של מפקד משטרת הביטחון, "ובכל זאת עדיין הולם הלב, אולי ייעשה נס ברגע האחרון ותבוטל הגזרה", הוסיף כץ. ואכן, בסופו של דבר, הצו בוטל ופסק הדין הומר בקנס של עשרים אלף רייכסמרק.

וכאן עשויות להישאל השאלות: איזה לקח עשויים היו ללמוד מכך תושבי הגטו וראשיו? מדוע בוטל פסק הדין? האם משום שהייתה זאת גחמה חולפת של גווקה, שלאחר שיקול נוסף נתפשה כלא-רציונלית? או אולי מפני שלנגד עיני שלטונות עמדו הצורך בכוח העבודה היהודי בגטו שאוולי, שהיה נחוץ מאוד באותם ימים, וכן החשש שאם תחוסל הנהגתו, יתקשה הגטו לתפקד? אנשי היודנרט אכן ציינו כי זה היה הטיעון העיקרי שבו השתמשו ראשי היודנרט במשא ומתן שניהלו עם הגרמנים.

"אני אצא מזוהם ודם על ידיי"

יהיו שיאמרו כי ראשי היודנרט בשאוולי היו סוחרים מפוכחים שידעו לסחור בחיוניותם. אם כך הדבר, הרי זה היה סיכון לגמרי לא מחושב. אבל כץ, לעומתם, הציג זאת כהכרעה שנעשתה מתוך מניע מוסרי גרידא, "הענן סולק, ניצלו 50 קרבנות חפים מפשע. יעריך ההיסטוריון של הזמן החדש את התנהגותם של הדיינים הקדושים".

ד"ר אהרן פיק, רופא מן הגטו שכתב יומן, מתייחס גם הוא לפרשה הזאת. הייתה לו נגיעה אישית לכך: בנו יחידו, דוד (טדיק), היה שוטר בגטו ונמנה עם ה-50 שהיו אמורים למסור את עצמם, "אלמלא ביטל הנציב את החלטת הדם שלו, כי אז הבאתי את עצמי אל נכון לקורבן במקום בני הצעיר שלא הספיק עוד לחיות דיו ולראות עולמו בחייו, תחת אשר אני כבר זקנתי והנני חולה". פיק, כרבים אחרים, האמין כי חייהם של הצעירים והבריאים קודמים לאלה של הזקנים והחולים, אם כי כאן נגע הדבר לבנו שלו.

פיק, בדומה לכץ, הבין את גודל השעה ואת עוצמת ההחלטה, נשא את עיניו לעתיד, למשפט ההיסטוריה, וקבע כי יש לכתוב את הדברים בספר, "בכדי שזכרם יישאר לעולמי עד ושלא יסוף מזרענו, וזכר הרוצח גווקה יישאר לדראון עולם". בבית המשפט בגרמניה נידון גווקה לארבע שנות מאסר וחצי.

ראשי הציבור היהודי התוודו על ההכרעות ועל המעשים הטרגיים שבהם נטלו חלק בהציגם את הדברים בטון חרישי, ושלא הייתה ברירה אלא להקריב לעתים יחידים למען הצלת היחד. לא כך יעקב גנס, ראש הגטו בווילנה. בנאום שנשא במפגש סופרים בגטו, הוא התייחס להחלטתו למסור יהודים לגרמנים: "אתם, אנשי העט והרוח, ידיכם לא נוגעות בזוהמה הזאת, ואם תישארו בחיים ותצאו מן הגטו תוכלו לומר: יצאנו ומצפוננו נקי. אבל אני, יעקב גנס, אם אזכה להישאר בחיים, אצא מזוהם ודם על ידיי. ובכל זאת אעמיד עצמי למשפט, למשפט היהודים, ואז אומר: עשיתי הכול כדי להציל כמה שיותר יהודים ולהובילם לחופשי, ובכדי שתיוותר השארית בחיים, הייתי צריך במו ידי להוביל יהודים אחרים למוות".

מן הכתבים מתברר כי הכותבים היו מודעים לפסק דינה של ההיסטוריה. בתמימות מסוימת הם הניחו כי העתיד ישפוך אור על מעשיהם ועם בוא החופש ייעשה גם צדק היסטורי. אולם, נדמה כי כאז כן עתה, הדעות חלוקות.

ד"ר לאה פרייס היא חוקרת במכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il