נלחמו בגרמנים ונספו. חוזרים לאסון "ארינפורה"
140 חיילים מארץ ישראל טבעו יחד עם האונייה הבריטית בדרך לפלישת בעלות הברית לאיטליה ב-43'. אחד החיילים כתב על יעדם הצפוי: "קשה לתאר ההתלהבות. הולכים ומתקרבים אנו לאחינו הנאנקים והמושפלים". אולם, החלום של רבים מהם נגדע בהפצצה אווירית גרמנית מול חופי לוב
חיילי יחידת התובלה הבריטית 462, שהייתה מורכבת רובה ככולה ממתנדבי היישוב היהודי בארץ ישראל, כבר טעמו את טעמה המר של המלחמה. חודשים קודם לכן לחמו באל-עלמיין, והיו שותפים להדיפת כוחותיו של ארווין רומל במערכה בצפון אפריקה. הפלישה לאירופה, ידעו כולם, היא רק עניין של זמן. עם זאת, איש מהלוחמים לא ידע מה אופייה של המשימה שאליה נקראו בסוף אפריל 43', כשעלו על סיפון האוניות באלכסנדריה.
כעבור יומיים בלב ים נחשפה המשימה - פלישה לאיטליה. תוצאותיה היו קשות - תקיפה אווירית גרמנית קטלה את חייהם של מאות, בהם 140 לוחמי היחידה שהיו על סיפונה של האונייה "ארינפורה". המפגש עם "היהדות החדשה" שראה החייל היהודי האלמוני בחזונו, באגרת ששלח למשפחתו, לא התקיים.
היום (יום ה') יציינו חיילי פלוגת ההובלה הבריטית 69 שנים לטביעת "ארינפורה" ואת זכרם של 140 חלליה, מתנדבי היישוב היהודי, בטקס רשמי של משרד הביטחון בהר הרצל. באנדרטה לזכר הנופלים המצויה בהר המנוחות, יתקבצו ניצולי ההפצצה ההיא בלב ים כדי להוקיר את זכרם של חבריהם - המתנדבים לשירות בצבא הוד מלכותה, כחלק מבעלות הברית, למלחמה נגד הנאצים.
"הרגשתי רצוי"
בשנת 1942 ידעו תושבי היישוב היהודי בארץ ישראל מעט מאוד על הנעשה באירופה. הדיווחים על הכיבושים של המשטר הנאצי אמנם הגיעו, כך גם השמועות על גורלם המר של יהודי אירופה, אך לא היה מידע מוצק על המתרחש. "לא ידענו הרבה על הגרמנים", מספר חיים אסט, בן 92, חייל בפלוגה. "ידענו שיש מלחמה גדולה, שהגרמנים רוצים לכבוש את העולם ושהם כבר באפריקה, בדרך לארץ ישראל. שמענו שהם מתנכלים ליהודים במיוחד, אבל באופן אישי לא באמת הבנתי מה זה אומר".
משה שרת, אז ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ולימים שר החוץ וראש הממשלה, פעל רבות לגיוס אנשי היישוב לצבא הבריטי. יהודי ארץ ישראל, סבר שרת, צריכים לתמוך במאמץ המלחמתי כדי לבלום את צבאו של היטלר מלהיכנס בשערי ארץ ישראל, ולשחרר את אחיזת הצבת הנאצית מאירופה הכבושה. שיעור המתנדבים היה גבוה - כ-30 אלף איש, 8% מהאוכלוסייה.
אסט, אז לוחם בפלמ"ח, החליט להתגייס מסיבותיו שלו. "הייתי מפקד בקורס הדרכה בפלמ"ח", הוא מספר, "רגע לפני יציאה למטווח נאמר לי שהתקבלה הנחיה מגבוה למנות מעליי את אחד מפקודיי. הנחתי שזה בגלל שאני 'עירוני', בעוד חבריי היו בני מושבים וקיבוצים. בו ברגע עזבתי והחלטתי להתגייס לבריטים - לפחות שם הרגשתי רצוי".
מרדכי ברקאי (ברקוביץ') ז"ל היה נהג אוטובוס באיחוד רגב כשהתנדב לצבא הבריטי כאיש תובלה. באותם הימים, מספר בנו עמיקם, בארץ נערכו לפלישה גרמנית-איטלקית. "אבא סיפר שהכרמל היה אמור להיות מצדה שנייה כדי לבלום את הפלישה". ברקאי התנדב יחד עם חבריו והחל אימונים במחנה סרפאן (צריפין), משם נשלח לעורף - לקרבות במדבר המערבי ובלימת כוחותיו של רומל.
"הנימוק העיקרי ללכת לצבא הבריטי היה - 'איזה פרצוף יהיה לנו אם לא נשתתף בה'", אומר פרופ' יואב גלבר, חוקר תולדות ההתנדבות של היישוב היהודי במלחמת העולם השנייה. "זו הייתה מלחמה טוטאלית, בני האור נגד בני החושך. מגיעות ידיעות על הנעשה ליהודים באירופה, אבל הכול במגבלות הצנזורה ומפי גורמים רשמיים. הרוב התגייסו להגנת הארץ, כי המלחמה הגיעה כבר במזרח התיכון ועל השואה נודע רק בסוף המלחמה".
"פתאום הגיח מטוס"
ב-26 באפריל 1943 נקראו חיילי הפלוגה למשימה שפרטיה נשמרו בסוד. 334 חיילי הפלוגה לצד מאות לוחמים אפריקנים עלו על האונייה "ארינפורה" - אוניית סחר הודית שגויסה לשירות הצבא המלכותי הבריטי וזו הפליגה ב-27 באפריל מנמל אלכסנדריה לצד עשרות אוניות נוספות ועליהן כוחות רגלים, ציוד לחימה, מזון ודלק. היעד - מלטה, ומשם היו מיועדים הכוחות להשתתף בפלישת בעלות הברית לסיציליה שבאיטליה הפשיסטית של מוסוליני.
"ב-31 באפריל, ערב שישי התאספנו לקבלת שבת", סיפר סרג'נט יעקב ביחובסקי בעדות שמסר על האירועים השמורה ב"אוסף הלוחם היהודי בצבאות העולם ובמחתרות" שבארכיון צה"ל. "בילינו בשירת שירים ארץ ישראליים. למסיבה הצטרף מפקד הפלוגה, מייג'ור יפה, והפצרנו בו לספר את מחוז חפצנו. ממנו נודע שמגמתנו היא מלטה. קשה לתאר את ההתלהבות שפרצה בין חברינו, הנה הולך ומתגשם חלום שעל אודותיו חלמנו רק במסתרין, הולכים ומתקרבים אנו אל מקום אחינו הנאנקים והמושפלים".
היה ברור לכול שצי אוניות כזה יהיה קשה להסתיר בים מעיני ואוזני האויב הגרמני. החשש הגדול היה מפני התקפות טורפדו של הצוללות הגרמניות. התקיפה מהאוויר הגיעה בהפתעה. באחד במאי, בשעה 17:30 נשמעה אזעקה על סיפון האוניות. "עמדתי על הסיפון, כשפתאום הגיח מטוס גרמני", נזכר אסט. "היינו בשלושה טורים, 35 אוניות, והמטוס פשוט צלל למטה וטס כמעט בגובה פני המים בין שני טורים - נכנס בהתחלה ויצא בסוף. הבנו מיד שזה לא מבשר טובות".
לא חלפה חצי שעה והחשש הגדול התמשש. לפתע הגיח בשמים מבנה מטוסי תקיפה גרמניים. מטר פצצות החל נופל על הצי. "ארינפורה", שנפגעה קשות, החלה לטבוע במהירות עצומה. "ההנחיה הייתה לרדת לבטן האונייה אם יש הפצצה, אבל מתברר שזה היה גזר דין מוות", אומר אסט. "תוך כמה דקות החרטום של האונייה שקע פנימה והארינפורה החלה לטבוע".
בזה אחר זה החלו לקפוץ החיילים למים, מנסים להיאחז בשברים המשמשים כמצוף וכל זאת, כשהגרמנים פותחים בירי אוטומטי לעבר האנשים שנפלו למים. "הרבה מאיתנו לא ידעו לשחות, את סירות ההצלה לא הספיקו להוריד מהאונייה שטבעה", סיפר ביחובסקי בעדותו.
מתחילים מחדש
החשיכה, המערבולות במים שנוצרו מטביעת האונייה הענקית והאש שאחזה באוניות שנפגעו - עם כל אלו נאלצו ניצולי ההפצצה להתמודד במשך שעות ארוכות במים. אם לא די בכך, מכלית דלק שהתפוצצה בתקיפה הגרמנית הפכה את המים לסמיכים ולרעילים בגלל כמויות הסולר העצומות שנשפכו. "מעשי גבורה רבים היו במים", נכתב בדו"ח האירוע של הצבא הבריטי משנת 43'. "אנשים באפיסת כוחות עזרו לחבריהם שעמדו לטבוע. מעטים הצליחו לטפס על שברי הריסות שצפו, הרוב נאלצו לשרוד שעתיים או שלוש במים עד שמצאו ומשו אותם".
כוחות ההצלה הגיעו כעבור שלוש שעות. ספינה שולת מוקשים שחלפה במקום פינתה את הפצועים לבנגאזי שבלוב. אחרים פונו לבית חולים בטריפולי באוניית מלחמה יוונית שהגיעה לסייע. אז התבררו ממדי האסון שפקד את הפלוגה העברית.
"ידענו שנשארנו קומץ קטן, שאיבדנו הרבה חברים", מספר אסט. 140 מחיילי הפלוגה מצאו את מותם בהפצצה הגרמנית.
היה זה האסון הכבד ביותר שידע היישוב היהודי בארץ ישראל במלחמה, ועדיין - טביעת "ארינפורה", הייתה אירוע קטן יחסית במלחמת העולם כולה. חיילי הפלוגה שהתאוששו חזרו ארצה לחופשה קצרה, ומשם נשלחו לצריפין. 462 התגבשה מחדש, ומתנדבים נוספים גויסו למלא את השורות. בספטמבר 1943, חמישה חודשים אחרי הטביעה, יצאה הפלוגה המחודשת להשלמת המשימה – פלישה לסלרנו שבאיטליה.
חיילי פלוגת ההובלה לא פגשו קהילות יהודיות, כפי שקיווה החייל האלמוני במכתב ההוא מליל הסדר, אלא שברי קהילות – פליטים יהודיים שנמצאו בדרך. "החלו להגיע פליטים שהסתתרו באיטליה, ורק אז התחלנו לשמוע את הזוועות והבנו מה קרה", נזכר אסט. "המשימה שלנו הוגדרה מחדש – למצוא את הדרך להעלות אותם לארץ".
לפנייה לכתב/ת 
