אני האמא שתחגוג לביתה בת מצווש ביאכטה

נתחיל מהסוף: אני יודעת שהיא תנצח. לכן אני נלחמת במתינות. כמעט במגננה. מנסה להגדיר גבולות גזרה, לצמצם נזקים, לאתר מוקשים ולקוות שאחזור הביתה בשלום.

מאיפה? משנת הבת מצווש אליה נכנסנו ממש בימים אלה, ותפילה חרישית בליבנו: הכל, רק לא יאכטה. ולא, לא רק בגלל מחלת הים ממנה אני סובלת. פשוט מפני שגם אם תאיימו להטביע אותי, אין לי כל כוונה לקחת אחריות על 40 ילדים בלב ים. כלומר, כך חשבתי, לפחות עד שניסיתי לבדוק לאן נושבת הרוח (מסתבר שלא לכיוון שלי).

טורים קודמים של ענת לב אדלר בערוץ הורים :

חוגים לתינוקות? תנו לגדול בשקט!

אמהות במשרה מלאה? תפסיקו לנפנף בזה

מה נשים רוצות? רק עוד קצת זמן לעצמן, בבקשה

55% מרגלים אחרי הילד בפייסבוק. למה לא יותר?

"יאכטה זה הכי מיוחד" 

"אבל אמא, יאכטה זה הכי מיוחד. מסיבה במועדון או בפיינטבול זה ממש ביג נו", היא חותכת בטון עולה ויורד (ממתי גם לבנות מתחלף הקול?) וכבר נוקבת בשמה של חברה שהוריה מוכנים "לעשות ביחד".

"נו, כדאי לך, זה לחלק לחצי את ההוצאות, ועדיין להרוויח את המתנות", השליכה פיתיון פיננסי לא מבוטל.

"מה אמרת? תעשו שתיים ביחד? וכמה זה יעלה?".

"כמה שזה היה עולה לבד, רק חצי", החזירה רואת החשבון בהתהוות (טוב, חצי עירקית או לא חצי עירקית?).

פתאום ים גבה גלי באמצע אוגוסט כבר לא נשמע נורא כל כך. ולפחות היא לא ביקשה, כמו הילד ההוא מבית הספר לאמנויות, בת מצווש במלון באילת עם כל השכבה, הלעטתי את עצמי בפרס ניחומים מעופש של תבוסתנים. אם נוסיף לחשבון את הקפיצה המשפחתית ללונדון שהיא מתכננת לגבות מאיתנו עם הגיעה לי"ב שנים ("אמא, אל תדאגי, הבזבוזים עלי, חסכתי כסף בקופה"), הרי שהלולאה שעד לפני רגע תכננתי לכרוך סביב צווארי הפכה פתאום לנגד עיני לסוג של חבל הצלה.

"נו, אז את מסכימה?", לא הרימה עיניים מה"דרואו סמת'ינג" ושרבטה למישהו בשם מוצרט דבר מה שנראה לי כמו רפסודה. היא, מבחינתה, כבר חותרת בלב ים.

"אני צריכה לחשוב על זה. ולדבר עם אבא".

"

טוב, אז את מסכימה", פיענחה את הטון המובס שבקולי.

תרבות העדר עומדת לדרוס גם אותי

אני לא בטוחה שאני עדיין מסכימה. כלומר, לא לגמרי. אני אנסה עוד להביע התנגדות קלה. אתאמץ למלמל רעיונות חלופיים, לגמגם אופציות, לאיים בסנקציות עקורות שיניים, אבל רוב הסיכויים שזה ייגמר בקפיטן שתום עין ובחבורת ילדים רוקדים על הסיפון. פשוט מפני שהפעם הקולקטיב יהיה זה שינצח.

כן, אני מודה. זאת בדיוק הנקודה בה תרבות העדר עומדת לדרוס אותי ולהוכיח איך כל ההכרזות הנוקבות שלי על כך שאני "לא אמא של כולם" קלושות אפילו יותר מהניסיון לתפוס גנבי רכב על חם, או לחפש צדק בטבלה.

למי שתוהה איך ומתי הפכה נקודת הציון החשובה הזו על ציר הזמן בחיי ילדינו לסצינה היפראקטיבית שמחוללים בה ציפיות מופרזות, כסף גדול ותחרות סמויה, שיביט בי. כן. הפעם גם אני אשא על עצמי את הצלב המביש של האשמה. גם אני אהיה שותפה לכך שהטקס הצנוע והקהילתי אליו התכוונו כשפסקו "בר מצווה" הפך להיות נפנוף קולקטיבי וראוותני ב"למי יש (אירוע) יותר גדול".

למזלי, לפחות שמלות, מלמלות ותסרוקות היא מתעבת. כך נוכל לדחות את ההוצאות על מעצב שיער ועל שמלה לבנה עד החתונה. טוב, נו, בסדר, לפחות עד הפרום.

הכותבת היא מחברת סדרת ספרי המתנה בהוצאת ידיעות ספרים. לעמוד הפייסבוק של ענת לחצו כאן .