ג'יי רואץ': בין שרה פיילין לאוסטין פאוורס
בסרטו "חוקי המשחק" על שרה פיילין, הבמאי ג'יי רואץ' מתרחק מעברו הקומי לטובת חקירה פוליטית - אבל גם שם ההומור מוצא את דרכו למסך. "לא ניסינו להצחיק", הוא אומר ומדבר על הסיכוי לסרט נוסף של אוסטין פאוורס: "זה נראה אופטימי"
את במאי הקולנוע ג'יי רואץ' אנחנו מכירים בעיקר מטרילוגיית סרטי אוסטין פאוורס, וקומדיות שגרתיות יותר כמו "פגוש את הפוקרס" ו-"Dinner for Schmucks". הוא גם הפיק את סרטיו של סשה בארון כהן "בוראט" ו"ברונו". זהו רזומה קומי מרשים, אולם בשנים האחרונות נראה כי הוא מנסה לשנות כיוון לתכנים רציניים קצת יותר - כאלו הנוגעים לפוליטיקה האמריקנית.
כך היה למשל בדרמת הטלוויזיה "ספירה חוזרת" מ-2008, שניסתה להמחיש את שקרה בבחירות 2000 לנשיאות ארצות הברית, בסופן חל מהפך רפובליקני כשג'ורג' וו. בוש גבר על אל גור אחרי ספירות חוזרות ונשנות של הקולות, וגם בסרט "חוקי המשחק" ("Game Change") מבית HBO, הסוקר את מעללי הקמפיין של המועמד הרפובליקני ג'ון מקיין מ-2008, ובעיקר את הבחירה בשרה פיילין כסגנית הפוטנציאלית שלו.
הטריילר של "חוקי המשחק"
הסרט שישודר ב-yes 1 ביום חמישי (3 במאי, 21:30) עורר תגובות שונות ומשונות מימין ומשמאל, ולמרות שרואץ' התכוון להציג דרמה פוליטית ביקורתית, יצא לו סרט משעשע נוטף ציניות, עם לא מעט בדיחות על חשבונה של פיילין (אותה מגלמת באופן משכנע ביותר ג'וליאן מור). עם הרקע שלו, זה רק טבעי. "לא ניסינו להצחיק ולא התאמצנו כדי שזה יקרה", אומר רואץ' בראיון ל-ynet, "הדבר הכי חשוב עבורנו היה להתבונן בעבר ולנסות לתאר נאמנה את מה שקרה שם".
רואץ' מספר כי התחקיר לסרט התבסס על ספרם של העיתונאים מארק הלפרין וג'ון היילמן, ומשם התגלגל התסריט בעיבודו של דני סטרונג. בהמשך ראיינו חלק גדול מהמעורבים, והוכנסו אליו גם כמה רגעים משעשעים. "אני יודע שבארצות הברית היו כמה רגעים שגרמו לאנשים לצחוק, אבל בסך הכל הלכנו עם הסיפור וניסינו לפענח את המערכת הפוליטית כפי שהתנהלה במקרה זה. זה מעורר חרדה".
"אני מאמין בדמוקרטיה האמריקנית ואני פטריוט, אבל אני חייב לציין שהמציאות היא כל כך אבסורדית שזה מצחיק. אני רציתי לשאול איך אנחנו בוחרים, ועשיתי זאת מתוך רצון אמיתי וכן לחקור את זה ברצינות. אני מודה שבסרט מתקבל לא פעם הפן אבסורדי של הדברים, אותם גם איש הקמפיין סטיב שמידט (בגילומו של וודי הראלסון) אומר שצריך לשנות".
אחד הרגעים המדוברים בסרט מתייחס לחיקוי המפורסם של טינה פיי לפיילין ב"סאטרדיי נייט לייב" , שהפך לאחד מהקטעים הנצפים ביותר באותה תקופה - בטלוויזיה ובאינטרנט. ב"חוקי המשחק", פיילין ופמלייתה צופים בחיקוי במהלך טיסה. בעוד שסגניתו של מקיין נבוכה ומושפלת, עוזריה והעיתונאים שהתלוו אליה פרצו בצחוק. וכך גם אנחנו, כנראה.
"זו היתה סצינה משמעותית בסרט, וגם היה מי שפיקפק בה כי היא באמת סיטואציה מוזרה. אבל דיברנו עם מי שהיה נוכח במקום והוא אישר את הדברים. אני תהיתי איך פיילין הרגישה כשהיא צפתה בקטע הזה וכשכולם צוחקים מסביב. במידה מסוימת ניסיתי להיכנס לראש שלה צופה בטינה פיי מחקה אותה, ורציתי שהצופים יכנסו לראש של פיילין צופה בג'וליאן מור מחקה אותה כשהיא צופה בטינה פיי מחקה את פיילין".
לא נראה לך ששרה פיילין היא מטרה נוחה - סוג של שק חבטות של התקשורת האמריקנית?
"זה בדיוק מה שניסיתי לבחון בסרט. רציתי לצאת מדמות הקריקטורה שהיא הפכה להיות. אני בעצם מזדהה עם פיילין, כאדם מוכשר שעשה דברים ראויים בעברו והוכנס לסיטואציה שהוא לא מורגל אליה. זה הכניס אותה למצוקה, ממש כמו שאני הייתי מרגיש במצב שאני לא מוכן אליו. הביקורת שלי היא על השיטה ולא על פיילין שהושלכה אליה.
"הביקורת שלי היא על ההחלטות של מקיין ושמידט, להשתמש בה לצורכי הקמפיין שלהם, למרות ששמידט עצמו הודה כי אם היא תתמודד בבחירות 2012 זו תהיה קטסטרופה".
חלק משמעותי בהצלחה של הסרט נזקף לעבודת השחקנים, ובראשם ג'וליאן מור כשרה פיילין, אד האריס כג'ון מקיין, וודי הארלסון כמנהל הקמפיין סטיב שמידט ושרה פולסן כעוזרת שלו, ניקול וואלאס. מדהים במיוחד הוא הדמיון הפיזי של מור והאריס לדמויות המוכרות מהפוליטיקה האמריקנית, וכן המחוות השונות שאימצו כדי להידמות להם.
"ג'וליאן מור היא אחת השחקניות שאני הכי אוהב בהוליווד והיא הפכה את כל הסיפור למאוד אמיתי ומוחשי בגילומה את פיילין", אומר רואץ'. "אד האריס היה נדיר בהופעתו. אין עוד אדם שיכול היה לגלם את ג'ון מקיין, שהוא דמות מאוד מיוחדת בפוליטיקה המקומית. הוא העלה במשקל לטובת התפקיד ואימץ את התנועות של מקיין, והוסיף לו שכבות רבות. הארלסון אולי קצת פחות דומה לשמידט, אבל הפנים את הדמות שלו והראיון שלו עם אנדרסון קופר כפי ששודר בזמנו ב-CNN הוא אחד מרגעי המפתח שהניעו את כל הסרט הזה".
ומה היו התגובות מהדמויות המקוריות?
"מהצד של סטיב שמידט וניקול וואלאס היה הרבה פרגון, והם טענו שההתרחשויות תואמות את מה שקרה במציאות. פיילין לעומת זאת לא אהבה את ההתעסקות בה ואמרה שיש לה בעיות עם הסרט, למרות שהיא עצמה הודתה שלא צפתה בו. ג'ון מקיין הודיע כי אין בכוונתו לצפות בו לעולם ושבאריזונה יירד שלג לפני שזה יקרה".
רואץ' בן ה-54, נשוי לסוזנה הופס, סולנית של להקת הבאנגלס, ואף התגייר לצורך נישואיהם. הוא ממשיך להעמיק בפוליטיקה האמריקנית באמצעות הקולנוע -השנה ייצא סרטו החדש "The Campaign", שגם הוא יעסוק ב"דמוקרטיה הגדולה בעולם", על כשליה הקטנים והמשעשעים. הפעם מדובר בקומדיה באופן מוצהר, בכיכובם של וויל פרל, זאק גלאפיניאקיס וג'ייסון סודיקיס.
אוסטין פאוורס - עומד במבחן הזמן
לפני כ-15 שנה, העסיקו את רואץ' דברים שונים לגמרי - ובראשם "אוסטין פאוורס", הפארודיה המוטרפת על סרטי ג'יימס בונד בכיכובו של מייק מאיירס. הסרט הראשון מ-1997 היה ללהיט היסטרי ברחבי העולם, וגרר את סרטי ההמשך "אוסטין פאוורס: המרגל שתקע אותי" (1999) ו"אוסטין פאוורס: גולדממבר" (2002). את כולם ביים רואץ'.
הטריילר של "אוסטין פאוורס"
"אני חושב שמה שהפך את אוסטין פאוורס לכזאת הצלחה אדירה זה מייק מאיירס, האנרגיות שלו ושתי הדמויות שהוא יצר - אוסטין פאוורס והאויב שלו ד"ר איוול. מאיירס הביא איתו תפיסה מצחיקה של המציאות בסרט, שאגדליקית, עם מלא אהבה לצבעים ולצלילים, אידיוטיות, טיפשיות, וזה בא לידי ביטוי בשתי הדמויות שהוא מגלם וכמובן שגם באלו שמסביבו, כמו מינימי וסקוט איוול".
אתה לא ממש לוקח קרדיט לעצמך בהצלחה הזאת?
"מייק נתן לי הזדמנות לבטא את הסגנון הוויזואלי שלי בסרט (רואץ' מספר כי הוא שאב הרבה השראה מסרטי ריגול בריטיים משנות השבעים, לצד סרטי
ג'יימס בונד), וגם להוסיף כמה שורות פה ושם. אבל בכנות, אני לא יכול לקחת לעצמי יותר מדי קרדיט על אוסטין פאוורס, כי מייק הוא הרוח החיה מאחוריו".
והרוח החיה הזאת תתעורר עם סרט רביעי?
"מייק ואני מדברים לאחרונה ומעלים כל מיני רעיונות. לאחרונה יש יותר פעילות בגזרה הזאת, אבל בסוף הכל תלוי במייק ובכוונות שלו. בכל מקרה, זה נראה יותר אופטימי כרגע, ואני מקווה שנזכה ליצור את הסרט בהמשך, בהתאם להחלטות של מייק".
