"פה למדנו לאהוב": כאב ללא מניפולציות
האחים אבנר כרם ויצחק ויינברג נולדו לתוך השואה. לפני גיל 6 נקטפו מהם גם הוריהם וגם האשה שפרשה עליהם חסותה. בסרט המצוין "פה למדנו לאהוב" חוזרים השניים אל קראקוב ומטלטלים את הצופים בזכות הכנות, הפשטות והבימוי הנקי
"פה למדנו לאהוב" הוא סרט שאחרוני הציניקנים, ואמתכם בכלל זה, אנוסים לבכות בו. בכי גדול של צער, של אמפתיה, של השתתפות מרחוק באובדן. איך אפשר שלא, כשרואים את שני האחים - אבנר כרם ויצחק ויינברג - עולים על נדנדה של ילדים בפאתי גטו קראקוב, ומנסים לשחזר את קרעי ילדותם המוקדמת?
אתרע מזלם ונולדו בזמן הלא נכון. שניהם היו זאטוטים, בעצם תינוקות, כשפרצה מלחמת העולם השנייה - ואם נסכם את תולדותיהם ביובש של דפי עדות, הרי שאירע בערך כך: הוריהם נשלחו למחנה מוות בעקבות אקציה בגטו. הם לא ידעו שהם כבר יתומים, אבל הדודה מלכה שאספה אותם לחיק משפחתה והסתירה אותם בכפרים בהם נדדה כדי להציל את כולם, ידעה גם ידעה. כששאלו איפה אמא ואבא, שתקה: לך תסביר לבני שלוש וארבע וקצת מהו רצח, מיהם נאצים, ובעיקר - למה?
הנדודים נמשכו ואיכשהו הגיעו מפולין להונגריה, והדודה העלתה אותם כנוסעים סמויים על הרכבת של ישראל קסטנר, האיש שניצולים כה רבים חייבים לו את חייהם, ומדינת ישראל עדיין חייבת לו את כבוד הגיבורים שלו הוא ראוי.
הרכבת, כולנו יודעים, הגיעה תחילה לברגן בלזן. דודה מלכה כבר לא היתה שם, אבל אשה צעירה ששמה נעמי בריינדל פרשה את חסותה על שני היתומים הקטנים, ו"פה למדנו לאהוב" מספר כיצד דווקא שם, במחנה המוות, לחוו חיבוקים ונשיקות ומגע של אהבה, וצחוק וביטחון.
נוסעי הרכבת השתחררו והגיעו למונטריי בשוויץ, שם שוכנו היתומים בבית ילדים ונעמי עשתה מאמצים נואשים לאמץ אותם: כשזה לא התאפשר, ונודע לה כי ארוסה נרצח, שלחה יד בנפשה, והשניים התייתמו בפעם השלישית. וכל זה, אלוהים אדירים, לפני גיל שש.
רחמים ורגישות
אבי אנג'ל הצליח, ברחמים וברגישות עילאית, לקחת איתו את שני הגברים המבוגרים, קשישים אם תרצו, למסע מפרך ובלתי אפשרי מבחינה רגשית: אל קראקוב, שם הם מתוודעים לראשונה לזהות הרשמית והאמיתית שלהם - שלפחות האח הצעיר יותר, אבנר, פקפק בה כל ימיו: כשהוא רואה תמונה של אמם בארכיון הממלכתי הוא פורץ בבכי ואומר "אוי אמא, כמה דברים יש לי לספר לך", אחרי ששנים ארוכות מאד בעיקר שתק. האח הבוגר, יצחק, בחר לעבד את זכרונותיו לכלל ספר: "שלוש אמהות לשני אחים", ולכאורה עולמו הרגשי סדור יותר, אבל רק לכאורה.
קרעי-זהות הם מכה איומה לנפש של ילד. מי שהיו זאטוטים בשואה, מי שלא רק איבדו את השליטה על גורלם, כמו המבוגרים, אלא לא יכלו להבין כלל מה מתרחש סביבם, נידונו לחיים מאד לא פשוטים. אבנר כרם עדיין מתקשה להירדם בלילות, ואפילו במכון השינה לא הצליחו לסייע לו. יצחק ווינברג עדיין נוהג בו באורח אבהי כפי שעשה מאז שהיה בן חמש וחצי וכרם היה בן ארבע וקצת. ושניהם שבים אל מה שנותר מן הזכרון בחשש ובאומץ, כמו ילדים שניצב בפניהם מבחן גבורה מפחיד, אבל כזה שאי אפשר לעמוד בפניו.
ברגעים הנכונים, המצלמה יודעת להתמקד בפנים חרושות הקמטים או להיעלם. אין וויס-אובר, וטוב שכך: עצם העובדה שהאחים יכולים להוביל את הסיפור ולעשות סדר בחייהם היא אחד ההישגים הגדולים של הסרט המצוין הזה. זהו הישג
תרפויטי אבל גם אמנותי, וזו גם עדות אסתטית לתעצומות הנפש האנושית ולמורכבותה. כן, בברגן בלזן אפשר לאהוב, וכן, אנשים בני שבעים יכולים להתענג על ציור בצבעי ידיים כדי לשחזר רגע מתוק בחיי תופת - וכן, צריך לספר לנו עוד סיפורים שכאלה כדי שנבין: בעיקר עד כמה קשה להבין, ולא רק לילדים.
ההבדל העצום בין ניצולי השואה שהיו בוגרים בעת מלחמת העולם השנייה לבין אלה שהיו ילדים, כמו האחים ויינברג או אלונה פרנקל בספר "ילדה", הוא שלרשותם של ילדים לא עומד נראטיב מוכן למצבים שכאלה, והם יכולים לשבץ את עדותם ולהפוך את התבנית לסיפור אישי. גם בשל כך הסרט מרגש עד מאד: הם מצאו לא רק את עברם אלא גם את הסיפור. מי ייתן ותהיה להם מנוחה נכונה בחייהם. לאבי אנג'ל, שהפיק וביים, מגיעה תודה גדולה על נחישותו, רגישותו והצטנעותו, שחברו להביא אל המסך הרבה יותר מסרט-שואה.
