הופעת הולוגרמה: עתיד מגניב או מטריד?
הופעת ההולוגרמה המדוברת של הראפק טופאק שאקור העסיקה את כתבי המוזיקה שלנו בתהייה על ההופעות שנראה בעתיד - ועל המעריצים שלא הספיקו לראות את הדבר האמיתי. אבי שושן חושב שזה טוב למעריצים ולמזומן, אור ברנע חושב שזה מסוכן
בעד / אבי שושן
כשאור ברנע ידידי העלה בשבוע שעבר את הידיעה על תחייתו של טופאק קיבלתי פלאשבק לגיל התיכון. טופאק היה הדבר הכי חם בסביבה ואחד מחבריי לכיתה, תימני מפתח תקווה שהיה בטוח שהוא שחור מהגטו, היה המעריץ מספר אחת שלו ואת "Changes" הוא אילץ את הנהג של ההסעה להשמיע במערכת האוטובוס ללא הפסקה.
לרגע חייכתי וחשבתי עליו. לו יכל, היה ודאי עושה הכל כדי להיות במופע ולצפות בתחייתו של הזמר האהוב עליו. לא אגזים אם אומר שבשבילו, זהו יכול היה להיות אחד הרגעים המרגשים בחייו הבוגרים. לבטח היתה דמעה זולגת על פניו ושוטפת ממנו זיכרון עצוב מנעורים שנעלמו ובעיקר - ממי שהיה הזמר האהוב עליו ביותר, שנקטף צעיר מדי בדיוק בגלל אותם מעשים עליהם מחה בשיריו.
12 שנים עברו מתום לימודיי בתיכון ולא זכרתי את השם טופאק. רק בזמן כתיבת שורות אלו נזכרתי ששם משפחתו הוא בכלל שאקור. בסופו של דבר, טופאק זוכה כעת שוב לעדנה מוזיקלית ולהעלאת שמו מהאוב רק בגלל אותה מחווה מרגשת. טופאק נשכח לטובת כריס בראון, ריימונד ולא עלינו אפילו אשר. ההנצחה שעשו עבורו לא רק מזכירה לכולנו שהוא היה קיים בכלל, אלא בעיקר איזה אמן גדול הוא גם היה - ולמה הוא אחד הראפרים הגדולים שקמו בתעשייה האמריקאית.
בסופו של דבר, ההולוגרמה המושקעת, היא גרייסלנד של דור ההיי-טק. אם את אלביס הנציחו בחווה מושקעת שהפכה לאטרקציה תיירותית הרי שהיום משתמשים בתלת-ממד כדי לעשות זאת. מדובר בתהליך טבעי ומבורך שעובר על תעשיית המוזיקה שבזכות הטכנולוגיה יש לה אמצעים חדשים לחשוף את האמן מחדש בדרך יצירתית יותר.
דבר אחד בטוח: בזכות גרייסלנד, המשפחה הצבעונית, ההוצאות המחודשות של השירים ואפילו הסרטים הרבים, אלביס הוא אחד האמנים הרווחיים והידועים עד היום הזה ממש. טופאק לא הספיק הרבה ולא הותיר יותר מידי חומרים לעבוד איתם - ולכן כמעט ונשכח. ההולוגרמה היא סוג של מורשת - והדרך של מעריציו, כמו ד"ר דרה וסנופ דוג, להזכיר לכולנו באיזה פספוס מדובר.
נכון, אין ספק שמדובר גם באקט יחסי ציבור מבריק של השניים שבזכות ההולוגרמה המושקעת, זכו להתעניינות עולמית במופע המשותף. אבל ברשותכם, תרשו לי לא להיות ציני, אולי אפילו תמים, ולהאמין שמדובר במעשה הנצחה מרגש במיוחד של שני ראפרים מצליחים שטופאק היה עבורם סמל למצוינות מוזיקלית - וכעת, הם מבקשים להיות ממשיכי דרכו.
רק בקשה אחת מהמוזיקאים היוצרים: אנא אל תסחטו את הרעיון עד שחיקה. אין צורך להעלות בכל הופעה הולוגרמה של זמר בר מינן שתהפוך אתכם לשיחה החמה הבאה. מה שכן, אם עד לא מזמן התחרות בז'אנר המזרחי למשל היתה מי יגיע ראשון לנוקיה, הרי שעכשיו המירוץ יהיה - מי הראשון שיעשה דבר דומה עם זהר ארגוב.
נגד / אור ברנע
אני מודה - נורא התרגשתי. ברגע שההולגרמה של טופאק נחשפה על הבמה ותחילה נראתה הבטן השרירית שלו ועליה מקועקע: "Thug Life", הקעקוע שהפך לסימן היכר של הראפר, צמרמורת קלה עברה בגופי. השידור החי מקואצ'לה רץ עוד מתחילת ההופעה של ד"ר דרה וסנופ דוג וברגע שטופאק כביכול עלה לבמה, פנה לקהל והתחיל לזרוק את מילותיו למיקרופון, הכל השתנה. המפגן המפואר לזכרו של הראפר המסתורי בהחלט היה מרשים. ובאותו הרגע ההתלהבות היתה בשיאה.
אבל עכשיו, שבוע לאחר ההופעה שכולם עדיין מדברים עליה, אני כבר מרגיש קצת אחרת. טופאק הוא אחד האמנים האהובים עליי בכל הזמנים וללא ספק אני משוחד. עבור מעריציו, אלה שהכירו אותו בחייו, אפלה גדולה תמיד תישאר סביב חייו הלא שגרתיים של הראפר וכמובן סביב הירצחו שעדיין לא פוענח. ובאותו הרגע במופע, היה כיף לקבל אותו לעוד רגע בחיים. אבל השילוב של ההערצה המשוחדת לטופאק עם ההתרשמות מהטכנולוגיה המפוארת היא זו שטשטשה את החושים.
בשבוע האחרון רצה ברשת הפייסבוק כרזה המבשרת על האמנים שיובילו כביכול את פסטיבל "קואצ'לה" בשנה הבאה. הבדיחה המתבקשת הביאה איתה רק שמות של אמנים מתים או להקות שאיבדו את דמות המפתח שלהם כמו: "הקלאש", "הדורס", ג'ימי הנדריקס", "קווין" ורבים אחרים.
בסופו של דבר, ההשלכות של ההולגרמה של טופאק הן מסוכנות. דבר לא יעצור כעת טייקונים כאלה ואחרים מלהביא את ג'ים מוריסון, פרדי מרקורי, ג'ניס ג'ופלין, ג'ף באקלי וגם את אויבו של טופאק, הראפר נוטוריוס ביג לבמה. ובמקום מחווה של כחמש דקות, זו יכולה להיות הופעה של שעה וחצי, באיצטדיון ענק ומול עשרות אלפי צופים. מבקרים ובכירים בתעשייה יוכלו לפרש על ההשלכות הכלכליות, ההונאה, חוסר הכבוד לאמן המנוח והמניפולציה על המעריצים, בעיקר על אלה שלא ידעו בחייהם את אותן האגדות.
כל המסקנות האלה נכונות כל אחת בדרכה שלה. אבל אם יבואו הולוגרמות הן יותר מכל יתיישבו למעריץ בדיוק על תחושת הפספוס, על השאלה מה עוד היינו יכולים להרוויח אם הזמר או הזמרת עדיין היה איתנו. עם כל הצער שבדבר, זו תחושה שאנחנו נצטרך להשלים ולחיות איתה לנצח. זה נורא מכעיס ומעצבן שפרדי מרקורי, ג'ים מוריסון או טופאק כבר לא איתנו. אבל זה מה יש.
רוצים לראות הולגרמות מעוררות מתים, או שיש לכם פחדים? טקבקו
