שעתו היפה של התקליט: הוא עוד יכול להצליח
לכבוד "יום התקליט" נברה יעל לינזן באוסף התקליטים הפרטי של העיתונאי והמוזיקאי בועז כהן, ודיברה איתו על הפורמט החם שנעלם לטובת האינטרנט: "כשבשלוש דקות אתה מוריד אלבום שלם, זה סטוץ ולא סיפוק"
ב-21 באפריל (שבת) יציין העולם וגם אנחנו איתו, את חגיגות יום התקליט. יום התקליט (Record Store Day), הוא יום המוקדש כולו לפורמט שרבים כבר הספידו ולמרות הכל שרד: הוא עבר את הבשורה של הדיסק, את המהפכה המטלטלת של עולם ההורדות החופשיות ברשת והוא עדיין כאן, זוכה אפילו למעמד מכובד יותר, מתובל בארומה יוקרתית משהו.
יום התקליט נוסד באופן רשמי לפני כחמש שנים על ידי מספר בעלי חנויות תקליטים קטנות ולייבלים עצמאיים ובשנת 2008 נחגג לראשונה ברחבי ארה"ב. כיום כבר מדובר בחגיגה אמיתית לחובבי מוזיקה באשר הם - ולא רק לאספני תקליטים. ארה"ב, אירופה ואוסטרליה מציינות את היום עם מאות אמנים, הופעות חיות וכמובן שפע של הוצאות מיוחדות ומחודשות של אלבומים נדירים וחדשים - ובקיצור, פסטיבל שלם על טהרת אהבת המוזיקה.
מעבר לכך, הפסטיבל בעיקר מבקש להחזיר לתודעת המאזינים שמוזיקה היא לא רק קובץ - ורוצה להחזיר עטרה ליושנה, לחלוק כבוד לויניל ולא רק לו. גם לחנויות התקליטים הקטנות שעוד נותרו, ללייבלים העצמאיים שכבר כמה שנים צריכים לחשוב כיצד ימציאו את עצמם מחדש ואיך להתמתג כדי לשרוד במלחמה נגד תרבות ה-"הורדתי-אלבום-שלם-בקליק-פלוס-כמה-רינגטונים-וסמיילים-לסמארטפון".
הדיסק מת, יחי המלך החדש-ישן
את הפורמט של הדיסק כבר קברנו מזמן, מרו אפילו כל הקלישאות בנושא. אז איך קרה שדווקא התקליט הגדול הזה, המיושן והקצת מגושם, שומר על שיק ופרסטיז' כאילו אינטלקטואלי?
"צריך להגיד את האמת, הדיסק הוא פשוט פורמט גרוע", אומר בועז כהן, שדר רדיו 88 FM, עיתונאי ואספן תקליטים. "אני כבר לא מדבר בכלל על הסאונד שלו, אני מדבר על זה שזה פורמט רע מאד, פלסטיק כזה שתמיד נשבר לך. זה קטן, לא נעים להסתכל עליו. פשוט מוצר לא ידידותי. הרי אפשר להסתכל על עטיפה של אלבום שיצא בתקליט, שזה מאד מרשים וגדול ואז אפשר להסתכל על אותה העטיפה בדיוק בדיסק ואין לזה שום השפעה, זה לא מרשים. לדעתי זה קצת כמו ההבדל בין קולנוע לבין טלוויזיה. לראות סרט סינמסקופי בקולנוע ולראות סרט בטלוויזיה זה לא אותו דבר".
ובכל זאת, התקליט הוא יותר קשה לתפעול מאשר הדיסק. צריך לקום מהספה, להפוך צד.
"זה כל העניין. יש בתקליט, בגלל האילוץ של הפורמט, דווקא משהו נורא מעניין פסיכולוגית. הוא יותר נוח לעיכול ולהכלה. בתקליט אתה יכול להתאהב וגם לשלוט בו בגלל שהוא בנוי משני צדדים, צד א' וצד ב', זה מחייב. האמן חשב מה יהיה בצד א' ומה יהיה בצד ב', זה היה ממש קונספט. כשניל יאנג עשה את האלבום שלו "Rust Never Sleeps", אלבום מכונן ששינה את תולדות המוזיקה, הוא יצר אלבום קונספט גאוני. צד א' חשמלי וצד ב' אקוסטי. במובן הזה הוא היה אלבום נבואי ממש.
"בדיסק אתה דוחף 10 או 15 שירים וזהו. אין סדר", מוסיף כהן. "שיר מספר 6 הוא לא השיר הראשון בצד ב', הוא פשוט שיר 6 מתוך אסופת שירים. המיידיות הזאת של הדיסק לא עשתה טוב. יכולת העיכול של האינפורמציה שלנו מוגבלת ל-20 דקות בערך. זה גם פרק הזמן פחות או יותר של צד בתקליט.
האורך לא קובע
בשל המגבלות של הויניל רוב התקליטים הם בדרך כלל באורך של 40-45 דקות. כשיצא הפורמט של הדיסק החוקים השתנו: ניתן היה לדחוס בו הרבה יותר חומר ממה שאיפשר התקליט, ופתאום התחלנו לקבל אלבומים ארוכים יותר, עם 15 שירים ולעיתים גם הרבה יותר.
"זה רע מאד", טוען כהן. "רוב רובם של האלבומים הגדולים בהיסטוריה, התקליטים הכי גדולים, הכי נכונים, אורכם פחות מ-40 דקות. לדוגמא סרג' גינסבורג עם אלבומו המופתי 'Melody Nelson', שאורכו 31 דקות בערך. או ניל יאנג עם After The Gold Rush' באורך 35 דקות - והדבר המדהים הוא שאף אחד לא כימת את זה בדקות - וכלום לא היה חסר. מה זה משנה כמה דקות בכלל יש באלבום? אם זה טוב, אז זה טוב.
"זה טיפשי כל העניין של גודל וכמות" כהן מוסיף. "זה כמו להיות סוחר ירקות, קילו שירים בקילו כסף. בגלל הדיסק אנשים הפסיקו להתייחס לאלבום כאלבום. בקומפקט דיסק יש שלט ואפשר להקפיץ שירים. נכון גם בפטיפון אפשר להזיז את המחט אבל זה ממש לא אותו הדבר. תקליט הוא קצת יותר כוונתו של האמן ופחות צרכיו של המשתמש".
כל אחד צורך מוזיקה בצורה כלשהיא, הרוב המוחלט עושה את זה היום דרך הרשת. אתה לא?
"אני ממש לא נגד האינטרנט. דרך הרשת הכרתי המון מוזיקה שלא הייתי מגיע אליה בחיים. אבל התחושה של לשבת ולשמוע אלבום דרך המחשב לא דומה בעיניי לדבר האמיתי. אולי אני רומנטיקן, אולי לא הגעתי למאה ה- 21. בהרבה דברים אני גבר ישן. אני אוהב את זה שדברים נעשים לאט. אני אוהב את זה ששמים תבשיל קדירה במשך שעות על אש נמוכה, הרבה יותר מאשר להוציא משהו מהמקפיא ולזרוק למיקרו. המהירות והזמינות הם ערכים שהם קצת אוברייטד בעייני. אז מה אם זה מהיר ומיידי? איפה חווית המשתמש פה?
"כשבשלוש דקות אתה מוריד אלבום שלם, בעיניי זה סטוץ ולא סיפוק. אנשים החליפו דברים מרגשים בריגשונים, כמו רינגטונים. החליפו סיפוק בפורקן. פורקן הוא דבר מיידי. שמעתי שיר ברדיו ועכשיו אני חייב להוריד אותו, אין ככה תחושה אמיתית של סיפוק. לכל דבר בעולם יש משמעות שאנחנו נותנים לו והתקליט לצורך העניין הוא רק משל", מוסיף כהן.
עם כל הסנטימנטים וההתרפקות על הנוסטלגיה, חנויות תקליטים הולכות ונעלמות. טאואר רקורדס בתל אביב נסגרה לפני כשנה וחצי, בקרוב מאד גם "קצת אחרת", תיסגר. מה יהיה בעתיד?
"לדעתי הן יהפכו לחנויות וינטג'. גדל כאן דור שלא ברור איך הוא בכלל יכיר את הפורמט הזה, אבל הכל תלוי באיך ימתגו את זה ואיך ימכרו את זה. אם יעשו מזה משהו מגניב, נוסטלגי ומהנה, כמו שזה באמת לדעתי, אז זה בהחלט יכול לתפוס. ולגבי חנויות התקליטים, אמנם בארץ הכל קטן וקצת קשה יותר לשרוד - אבל זה יכול להצליח. אם לא זה יהיה ממש ממש חבל".
יום התקליט יצויין ב-21 באפריל (שבת), עם תקליטים נדירים וייחודים באוזן השלישית בחיפה בירושלים ובתל אביב. בתחנת הרדיו- 88 FM יתקיים יום שידורים מיוחד שיכלולחידונים נושאי פרסים ומוזיקה שתושמע מתקליטים. בועז כהן ישדר בין 22:00 ל-01:00 בלילה מאוסף התקליטים הפרטי שלו.
