טיסה לפולין, זה לא אותו הדבר במדים

בספטמבר 2009 שירתתי בגדוד "רשף" כקצין לוגיסטיקה. הגדוד היה בתעסוקה מבצעית בצפון. מ"פ המפקדה קרא לי ואמר שאני יוצא ללוות אוטובוס של משפחות שכולות לעצרת של חטיבה 188. המשימה מבוצעת, אני על האוטובוס, אספנו את כל המשפחות השכולות ואנחנו כבר בדרך, קצת מאחרים, אבל בסדר.

לא פשוט כל המאמץ של קצין במדים מול 20 משפחות שמסתכלות עליך בתור "המערכת". אותה מערכת שבגללה הם כבר לא עם יקיריהן. בתדרוך לפני שאמרו לשמור על איפוק מולן, כי לא כולן יקבלו אותך בזרועות פתוחות. אי אפשר להאשים אותן, אבל אמו של ברק חנן דווקא רצתה לדבר. זה היה שלוש שנים וקצת מאז בנה נפל בהיתקלות של מחבלים בכרם שלום, שבה נחטף גלעד שליט, שגבתה עוד שני קורבנות קצת פחות זכורים. באזכרה של אחד מהם, הייתי בדיוק חצי שנה לפני העצרת. סמ"ר פבל סלוצקר ז"ל, השני היה ברק חנן. "ברקח, ככה הם קראו לו", סיפרה לי כשדמעה עומדת לרדת. "הוא כל כך רצה להיות לוחם, כל כך רצה להיות קצין, הוא לא ויתר אף פעם וכמה שהוא השקיע בדוגמה אישית, אצלו זה היה א"ב".

עוד בערוץ הדעות של ynet:

דרך צלחה, ילד יפה שלי / זאב רטנר

היחיד והיחד. דילמת היודנרט בגטו בליטא / לאה פרייס

נסיעה שלמה עד לרמת הגולן שמעתי על אותו קצין, על איך שהוא בקושי סיים בה"ד 1 ואמרו לו שהוא קיבל את הצוות הכי חלש, ובשבילו זה הצוות הכי טוב שיש, על איזה נשמה של לוחם הייתה לו וכמה הוא היה קרוב לאימו למרות שלא תמיד הראה את זה. "לא קל לי", הודתה בדמעות. "עד היום כשאני רואה קצין על מדים כמוך לא קל לי, אבל אני יודעת שכל זה לא היה לחינם, ככה אני מאמינה".

"הייתי בפולין", שינתה את הנושא תוך כדי ניגוב כמה דמעות, כדי למלא את החלל של השיחה. בזמן הזה מלמלתי: "כן, גם אני, בתיכון". היא הסתכלה עליי בפנים אדומות בחצי חיוך ואמרה: "זה לא אותו הדבר. במדים האמירה אחרת". בחיוך נבוך המשכתי לשאול אותה שאלות על המשלחת ואחר כך חזרנו לדבר על בנה עד שנקטעה שיחתנו כאשר הנהג החליט לעצור לרענון. חצי שנה לאחר מכן, כבר בתפקיד שונה לגמרי, אחרי שלושה ימי הכנה ואינספור הכנות לוגיסטיות אני מוצא את עצמי יום לפני הטיסה עם החבר'ה "מחר אני טס לפולין", אני מצהיר. פז כבר היה שם בקורס מ"פים: "תרשום הכול, זה מה שאני עשיתי".

משלחת צה"ל לפולין, 2011(צילום: דובר צה"ל)

חזרתי הביתה, ישבתי לכתוב קצת. הרבה שאלות צצו להן, שאלות שאמרתי לעצמי שאני אשיב בעוד שבוע, השאלות עסקו יותר במשמעות של השואה כלפי העולם והאנושות ופחות במשמעות לעם היהודי ולמדינת ישראל. נחיתה בפולין, תחנה ראשונה בית הקברות היהודי ושום דבר לא השתנה. פולין עדיין קודרת, אירופית משעממת עם מבנים מדכאים ופשוט מגשימה את כל הקונוטציות השליליות שהיו לי במשך השנים האלה.

אשר, רופא סגן אלוף במיל' ובן לניצולי שואה, אמר בסיכום היום הראשון: "יש תחושה כאילו לגרמנים אנחנו כבר סולחים באיזשהו מקום אם אפשר לסלוח, לפולנים אנחנו עדיין נוטרים טינה". הרי אם היו נתפסים כשמחביאים יהודים, היו מוציאים להורג במקום או נשלחים למחנות ההשמדה. אז מה הפלא שהם לא עזרו, שים את עצמך במקומם היום, המשפחה שלך אל מול המשפחה של מישהו אחר?!כולם שותקים. לי אין באמת את הזכות לדבר, כרגע אני חייב הכול רק לעצמי, אין לי מחויבות כלפי משפחה, לפחות לא כלפי ילדים משלי. כולם אומרים שבמקרים שכאלו אי אפשר לשפוט אף אחד, אבל היו כאלה שכן סיכנו את עצמם וכן עזרו.

יום רביעי, כבר מתחילים להרגיש את הסוף. שיחת סיכום, חברי המשלחת מבקשים כלים לסיכום החוויה שעברו במסע, מבקשים מסקנות ולקחים. המסקנה מבחינתי, אמרתי בקול: "אין לנו ארץ אחרת, אנחנו מדברים על כך שבמשך שנים עוד לפני השואה, גירשו את העם היהודי מביתו, ביצעו בו פרעות, הטילו עליו מגבלות, סירבו לתת לו מקלט גם כאשר ראו כיצד נוהגים בו באירופה ובעולם כולו ובמשך יותר מחצי עשור העולם שותק לנוכח השמדה המונית של בני אדם - הורים, ילדים, אחים, אחיות, סבים, סבתות חברים, שכנים בדיוק כמותם. הלקח הוא מדינת ישראל, הוא צה"ל והוא אנחנו".

לא הרגשתי צורך להוסיף. מבחינתי זו ההסתכלות מזווית העם היהודי. המסקנה הלא פחות חשובה היא שהעולם כולו נכשל וצריך להגיד את זה מבלי להתבלבל, העולם כולו נכשל בעזרה לזולת, באכפתיות כלפי השונה, בסובלנות ובקבלה של האחר. מנגד, הוא הצטיין באדישות ובעצימת עיניים. ומה הלקח הלא פחות חשוב? לא לתת להיסטוריה לחזור שנית. היום ישנם מוקדים מסוימים בעולם בו עדיין יש שנאה וטבח, נכון, שלא באותם המימדים ולא באותה השיטתיות, אך אף אחד מאיתנו לא היה מוכן לגור היום בסיירה לאון או סודן נוכח הרציחות ושפיכות הדמים השוררות שם.

סרן אמיר היימן, קצין ההדרכה בבית הספר ללוגיסטיקה. רשמים אלו נכתבו בעקבות מסע לפולין בשנה שעברה.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il