נותנים 3,000 שקל לשכור דירה והם מתבכיינים
הקריטריונים לזכאות לדירת עמידר הפכו מסתם קשים לאבסורדיים. גם מימון ממשלתי לשכירות יוצר בעיות קשות. למה לא לחזור לפתרון של דיור ציבורי? זה קיים בכל העולם
בישראל אין דיור ציבורי. שלושה עשורים של הזנחה מכוונת עשו את שלהם והמערכת שסיפקה פתרונות דיור למעוטי הכנסה גוועת. על השרידים המתפוררים של השיכונים מתקוטטים רבבות נזקקים שדירת עמידר היא התקווה היחידה שלהם לקורת גג כלשהי.
כתחליף לדיור ציבורי, מציעה המדינה סיוע בשכר דירה, אם-חד הורית לשלושה ילדים מקבלת כיום כ-1,200 שקלים, סכום שמשמעו שקיעה בטוחה במלכודת חובות ונדודים בלתי פוסקים בין חללי מגורים מוזנחים. הממשלה, שנחושה שלא לבנות ולו דירה אחת לדיור ציבורי, הכירה סוף סוף בפוטנציאל הנפיץ של רבבות חסרי דיור והחליטה להעלות את סכום הסיוע ל-3,000 שקלים. במבט ראשון, לפנינו שיפור משמעותי. 3,000 שקלים מאפשרים בערים רבות שכירת דירה הראויה למגורי משפחה. לכאורה, זהו פתרון - מי שלא יכול לשכור דירה בעצמו יקבל את דמי השכירות מהמדינה, לעניים יהיה גג - ניצחנו. אז זהו שלא.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
הרדיקל המפונק / טל דרור
הגשמתי חלום, הבאתי ילד לזוג מקסים / אם פונדקאית
"אל תתעסק עם חד-הוריות"
בגן המייסדים שבמרכז רחובות חיות באוהלים זה כתשעה חודשים שתי אמהות חד-הוריות. עיריית רחובות החליטה לקחת אחריות, לא להמתין לממשלה ולהשלים מתקציבה את הסיוע ל-3,000 שקלים לשנה הקרובה באופן מיידי. כך הפכו אורלי ואורית, דיירות המאהל, שלא במתכוון, למעבדה אנושית לבדיקת היוזמה הממשלתית העתידית.
מצוידות בהבטחת העירייה יצאו אורלי ואורית אל שוק הנדל"ן הפרטי: מתווך אחר מתווך ומודעה אחר מודעה נסרקו דירות להשכרה ברחובות. התברר שהשוק לא מחכה להן. בעלי בתים דורשים ערבים ובטחונות שאמהות חד-הוריות עניות, שחשבונות הבנק שלהן מוגבלים, פשוט לא יכולות להעמיד. קל להתרגז על עורך דין שמייעץ לבעל דירה "אל תתעסק עם חד-הוריות", אבל מי שיש לו דירה להשכיר ב-3,000 שקל ימצא שוכרים בטוחים יותר מזכאי דיור ציבורי.
כיום, חודש לאחר מכן, אורלי ואורית עדיין באוהל, מחפשות אחר בעל הבית שיסכים להמיר ערבויות בהבטחות של מוסדות למיניהם. כשהתלוויתי לביקור כזה בדירה להשכרה, ראיתי את הבעת הפנים של בעלת הבית כשהתברר לה מעמדה של הדיירת המיועדת. את מקום תיאור מעלותיה של הדירה תפס משפט מעורפל על עורך דין שצריך לבדוק. והשאלה שאינה מרפה: מה יקרה כשתסתיים השנה הזו? אורלי ניסחה זאת בשאלה מצמררת: איפה לשמור את האוהל עד אז? את השאלה הזו יכול לשאול גם המשכיר, שלא פעם הוא אדם מבוגר שדמי השכירות הם הפנסיה או מקור התשלום לבית האבות: מה יקרה אחרי שנה? האם אזדקק לצו בית משפט כדי לפנות אמא וילדים שאין מי שישלם לה את שכר הדירה?
מי ירוויח?
ובכל זאת, כשהמדינה נותנת כסף מישהו חייב להרוויח. המישהו הזה יהיו כנראה בעלי הדירות להשכרה. כל מחירי השכירות יעלו, ובעיקר בשכונות המוחלשות, שתושביהן שוב ישלמו את המחיר. יתרה מכך, מי שלא רוצה אמהות חד-הוריות ושאר דיירים מפוקפקים, פשוט ידרוש 3,100 שקלים במקום 2,800 ושלושת אלפי השקלים הממשלתיים יהפכו למחיר הרצפה של דירות זולות וקטנות שכיום מאוכלסות במי שמסוגלים לשלם בדוחק 2,000 או 2,500 שקלים בלי להיזקק למנגנוני הרווחה.
אבל הבעיה עמוקה יותר מסתם שפיכת דלק על מדורת השכירות. בית הוא ביטחון. לחסרי הדיור אין אשליות ביחס למצב התחזוקה או טיב השכונה, אבל דירת עמידר היא מחוז חלומות משום שהיא סוף לארעיות. היא מאפשרת להתפנות למימוש צרכים אחרים, כשהגג אינו צפוי להיעלם בסוף השנה או עם דפיקת קבלני ההוצאה לפועל בדלת.
אז מה אתם מציעים?
לא מעט ביקורת ובוז הוטחו בשיכוני עמידר ובכל זאת גדלו בדירות הצנועות הללו לא מעט ילדים שהייתה להם פינה יציבה בעולם. מהילדים שיגדלו בין מעבר דירה כפוי אחד לזה של השנה הבאה תישלל אפילו היציבות הזו: גם אמא אף פעם לא תדע לאיזה בית ספר הם יילכו אחרי החופש הגדול ואם בכלל יהיה בית לאחר תום השנה. הצורך בקורת גג הוא קבוע, אבל הזכאות לסיוע היא נזילה. עם שקיעת הדיור הציבורי הפכו הקריטריונים לזכאות לדירת עמידר מסתם קשים לכמעט בלתי אפשריים ואחר כך לאבסורדיים ממש. אם חד הורית ל-2 ילדים למשל אינה זכאית ועבור אם לשלושה שתזכה לסיוע הזה יהיה יום הולדת 18 של בכור הבנים ליום הדין בו תעלם או תופחת מאוד הזכאות.
דיור ציבורי אינו המצאה ישראלית. בכל המדינות המפותחות כולל מעוזי קפיטליזם כארה”ב, קנדה וסינגפור קיימים פתרונות ציבוריים למי שאינם יכולים למצוא בית בשוק הפרטי. בישראל צריך ליצור מחדש את הדיור הציבורי ויתכן שאין מנוס מפתרונות ביניים לאלפי הממתינים. אם יש צורך לשכור דירות, על המדינה או הרשות המקומית לשכור את הדירות ולא להעמיד את אורלי, אורית וחבריהן לצרה בתחרות לא הוגנת עם שוכרים “רגילים” ושהשכירות לא תוגבל לשנה או שנתיים אלא עד לפתרון קבע.
בתמורה להבטחת 3,000 השקלים העבירו אורלי ואורית את האוהלים הצידה, אל שולי מגרש חניה סמוך ופינו את מרכז הגן לאירועי האביב של העירייה. שם, במרחק נגיעה מאגזוזי המכוניות החונות, הפכה התקווה לכעס ואז לייאוש שקט. מי שרוצה להציץ אל העתיד שמסמנת החלטת המשלה לרבבות משפחות מוזמן לרחבת הכורכר המאובקת. אין מה למהר, כפי הנראה אורלי ואורית יישארו שם עוד הרבה זמן.
ד"ר יורם שורק, פעיל בתנועת התחברות-תראבוט
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
