סאבלימינל: איש גדול צריך לעשות צל
המפיק והמוזיקאי סאבלימינל מוציא אוסף ענק המסכם ארבעה אלבומים בלבד. שי להב האזין והגיע למסקנה שכדי להחזיר את הלהט והנשמה שהיתה שם פעם, כדאי שהוא יוותר על הסולו
אני זוכר היטב את ההאזנה הראשונה שלי לאלבום "האור והצל". הגעתי אליה, איך לומר בעדינות? באנטי מוחלט. לא יכולתי לסבול את התדמית שכבר התבססה היטב של סאבלימינל והצל. את המאצ'ואיזם הבוטה. את הסקסיזם. את ההצהרות הפוליטיות הלאומניות. ואת הטקסטים הפשטניים. אבל ככל שהאלבום התקדם, משהו הלך ותפס אותי. משהו שאפשר לתמצת למילה אחת, "להט". אבל אני חלש מאד בתמצות, אז קבלו עוד כמה.
עוד תווים של שי להב ב-ynet:
היו שם שמחה. וזעם. והומור. וחרמנות. ואגרסיביות. ומשפחתיות. וניחוח אמיתי של רחוב. בלי האיפוק, הייאוש והאנדרסטייטמנט המסרסים של מה שנשאר אז משינקין, ומהז'אנר החביב עליי כל כך (בלי ציניות) של רוק ישראלי. רצועות כמו "הפינאלי", או "זזים על הבאס", היו הרבה הרבה יותר מגימיק, ולא פלא שהביאו לפריחה מיידית ואדירה של היפ הופ ישראלי.
"הפינאלי" של סאבלימינל והצל, עם נשמה
בהמשך, יצא לי לפגוש את סאבלימינל והצל לצורך כתיבה של פרוייקט מסויים, וגיליתי להפתעתי שמאחורי הדימוי הכוחני ונטול הרבדים (שזו דרך פחדנית לומר - הדבילי), מסתתרים אנשים אינטליגנטיים, מצחיקים, עם קורטוב בריא של הומור עצמי. הם חיו אז את החלום - בעיקר, יש לציין, הצל. סאבלימינל היה אחראי על המימון - והבינו היטב גם את הצדדים המגוחכים ואפילו המקוממים שלו.
אבל מאז, סאבלימינל רק הלך והתנפח. בראיונות הפרובוקטיביים, בכמות התכשיטים על הצוואר, ובעיקר ביומרות המסחריות. הוא הכריז על "תאקט" שלו כחברת התקליטים של המחר, מבוססת על טאלנטים שהוא מטפח בעצמו, הקים אולפני הקלטה מפוארים והתגאה בקשרים עם מפיקים ואמרגנים אמריקאיים. היוזמות האלה התגלו, בסופו של דבר, ככישלון. תאקט קרסה, מרבית האמנים שלה עזבו את הלייבל ולא הצליחו לפרוץ, סאבלימינל הצליח להסתכסך עם האנשים הכי קרובים אליו, במיוחד עם הצל, והגרוע ביותר - האמנות שלו כמעט והתאדתה, לטובת הביזנס.
סאבלימינל - לעזאזל, בואו נקרא לו כבר בשמו האמיתי, קובי שמעוני - היה הראשון להודות שהוא וויתר על ההיפ הופ לטובת הכסף. אבל הוא התעקש גם להצהיר, בכל ראיון, שבקרוב הוא יחזור. שזו רק פאזה זמנית, שנועדה בעיקר לממן את המנגנון הגדול שהקים. הבעיה היא, שאמנות זה לא משהו שניתן להדליק ולכבות בתוקף החלטה. וכך, גם על רקע ההצלחה הנוכחית שלו, באמצעות מספר שירים חדשים שהוציא בשנה האחרונה, עדיין ברור לגמרי ששמעוני הוא בראש ובראשונה ביזנסמן.
סאבלימינל אינטרנשיונל, בלי הצל. פופ אלקטרוני מסחרי
ולא רק בתחום הדו"חות והמאזנים, אלא במוזיקה עצמה. הוא יודע לזהות טרנדים, לשדך בין סאונדים, לייצר חיבורים נכונים בין אמנים ולהתאים את עצמו לרוח התקופה. במילים אחרות, הוא מפיק. מצויין. אבל בכל הנוגע ליצירה, הוא תלוי מאד באנשים שלצידו. הוא מביא איתו את המיומנות, הם את הנשמה. ובמובן הזה, נדמה לי שפירוק החיבור בינו לבין הצל (להלן, יואב אליאסי) היה רגע קריטי בקריירה של שמעוני.
היו לו כנראה את כל הסיבות העסקיות הנכונות לנפנף את גוש השרירים והקעקועים הזה. אבל אמנותית, אליאסי היה זה שהכניס רוח (וקצת מכות, יש להודות) לתוך המכונה. האובדן שלו ושל חברים אחרים לדרך, הפך את קובי שמעוני לעוד משתתף בסצינת המוזיקה הישראלית. משתתף מעניין, מצליח, מהוקצע, אבל עוד משתתף. וזה חבל.
חבל, כי היה משהו בשמעוני שהפיח תקווה למשהו אחר. העובדה שמהרגע הראשון לא שיחק את המשחק של חברות התקליטים הגדולות, ויצר לעצמו סצינה, שהתבססה על הקהל בשטח; האומץ שלו להשמיע דעות ימניות, בתוך עולם שכולו שמאל; והפרובוקטיביות החיננית שבה התנהל בתוך עולם מחושב ודכאוני. כל אלה מזכירים, באופן אירוני, את מי שנחשב לצ'ילבה הכי גדולה של שמעוני - אביב גפן.
גם גפן הפך עם השנים את ההתנהלות המקורית והדעתנית לסוג של מניירה עסקית. אלא שבניגוד לשמעוני, גפן היה ונשאר גם כישרון גדול כאמן. ולכן הוא מסוגל להבליח מדי פעם עם שיר אדיר, גם כשהוא חלק ממפלצת הרייטינג של ערוץ 2.
האוסף החדש של שמעוני הוא במובן הזה מראה הולמת לכל מה שנטען פה. מגלומניה מוצהרת (לא פחות מ-40 שירים, אחרי ארבעה אלבומים בסך הכל), הכוללת לא מעט רגעים חזקים, לצד כמות לא פחותה של רצועות מסחריות פרופר. שיתופי פעולה עם כל מה שזז - מדנה אינטרנשיונל, דרך שלומי שבת ועד דיויד ברוזה - עושר (או פיזור) סגנוני, כמות הולכת וגדלה עם הזמן של גימיקים, ויואב אליאסי אחד, שמצליח להרים כל שיר שהוא משתתף בו.
צריך לומר את זה באופן הכי מפורש: אם קובי שמעוני רוצה לחזור לאמנות של סאבלימינל, הוא לא יכול לעשות את זה לבד. צריך לצידו פרטנר, שיזריק לו נשמה. מישהו שנמצא כרגע - סליחה, לא יכולתי שלא ליפול לקלישאה - עמוק בצל.
