גלגוליו של הערפד: האל-מתים עושים חיים
מימי דרקולה חסר המצפון ועד לסדרות טלוויזיה חושניות ונוגסות צוואר, נראה שתחלופת הנוזלים של עם הערפדים ממשיכה לרגש את הספרות ואת המסכים. נועה מנהיים יוצאת למסע היסטורי ועושה סדר עד טיפת הדם האחרונה, וגם הדיו
הם אולי קרים, אבל הם הדבר הלוהט ביותר בסביבה, אין להם דופק, אבל הם דופקים בלי חשבון ובין אם יש להם עור מנצנץ או אלרגיה חריפה לשום, האל-מתים עושים חיים. דמותו המאיימת של הערפד מטילה את צלה הארוך על האנושות כבר אלפי שנים, בגלגולים כאלה ואחרים: שדות שותות דם, גוויות הקמות לתחייה, יצורים המשנים את צורתם לעטלפים וזאבים - ועוד. כמעט לכל דת יש את המוצץ שלה, מכיוון שאנחנו לא היחידים שמאמינים ש"הדם הוא הנפש". ספק, עם זאת, אם ערפדים קדומים אלו היו יכולים להאיץ את פעימות ליבן של עלמות חמד כדוגמת המלצרית הטלפאתית סוקי סטקהאוס או תלמידת התיכון האפאטית בלה סוואן.
אלה היו יצורים מעוותי צורה, שוכני בתי-קברות מצחינים ונעדרי סקס אפיל, שנוצרו מגופות שלא נקברו כהלכה, בנים שמתו לפני שהספיקו להתנצל בפני הוריהם או נפטרים תמימים שחתול צעד על קברם. הערפד המודרני, המפתה, המלוטש והשרמנטי, צעד את צעדיו הראשונים בנובלה "הוומפיר" מאת ג'ון פולידורי, רופאו האישי של המשורר הנודע לשמצה, לורד ביירון. ב-1816 היו פולידורי וביירון אורחים בוילה ד'אודטי שלחופי אגם ז'נבה, יחד עם המשורר פרסי ביש שלי, רעייתו הצעירה מרי - וחברים נוספים. זה היה קיץ קודר וסוער. שנה קודם לכן התפרץ הר געש באחד מאיי אינדונזיה, גרם למותם של כמאה אלף איש והעלה אל האטמוספרה כמויות אדירות של אפר וולקני.
האפר הביא קרה לשדות, מוות ליבולים, סופות שלג ביוני, גשם ביולי וחושך באמצע היום. ספרי ההיסטוריה מכנים את השנה ההיא ה"שנה ללא קיץ". הגשם הבלתי פוסק חייב את בני החבורה להסתגר בווילה במשך ימים, וכדי להשתעשע הם סיפרו זה לזה סיפורי צ'יזבטים למיניהם והתחרו ביניהם כדי לראות מי יכתוב את סיפור האימה הטוב ביותר. מרי שלי כתבה בעקבות ההתערבות המפורסמת הזו את "פרנקנשטיין או פרומתאוס המודרני", ואילו פולידורי החליט ליצור את הגיבור שלו בדמותו הכריזמטית והאפלה של הפציינט שלו - ואכן הערפד שברא היה אריסטוקרט נצלני וחסר מצפון, הצד את טרפו בקרב החברה הגבוהה.
סקס, סמים וערפדים
"הוומפיר", שראה אור ב-1819, יוחס בתחילה לביירון עצמו וזכה להצלחה רבה, אך זו ניגפה לבסוף בפני יצירתו המכוננת של סופר אירי צעיר ועלום שם, בראם (אברהם) סטוקר. "דרקולה", שראה אור ב-1897, העניק את קללת חיי הנצח לרוזן טרנסילבני הנחשב עד היום לאחד מבניה המהוללים של סגישוארה (היום ברומניה), ולאד דרקוליה, הידוע יותר בכינויו ולאד צפש - המשפד. דרקוליה, שמשמעות שמו היא "בן הדרקון", היה שליט נועז ואכזרי, שטבח ללא הכרה בפולשים העות'מנים בנעצו את בכירי חייליהם על יערות של חניתות.
ספרו של סטוקר (העתיד לראות אור בקרוב בתרגום חדש ומוער בהוצאת "גרף") קיבע את דמותו של האציל החלקלק, לבוש הגלימה ומחודד השיניים, על מבטאו המזרח אירופי וסלידתו משום וצלבים, והבליט את האלמנט הארוטי שילווה את הערפד כמו הצל שאין לו. כמו ביצירות מוקדמות יותר כגון "כרמילה" מאת שרידן לה פנו, "דרקולה" רצוף ברמיזות מיניות שללא ספק הלהיטו את החברה הוויקטוריאנית והפוריטנית של זמנו. הערפד מעדיף נשים, אם אפשר בתולות, רצוי יפות. הוא מוצץ מהן דם כדי להתקיים, אך מחדיר את שיניו לצווארן כדי להתענג. וכדי שהן יהפכו לערפדות, עליהן למצוץ מדמו שלו.
כל תחלופת הנוזלים הזו שלהבה את דמיונם של יוצרים מאז המאה ה-19 ועד ימינו, והערפד לובש ופושט צורה שוב ושוב. האקספרסיוניזם הגרמני אימץ אותו בסרטו האילם של מורנאו מ-1922, "נוספרטו", ואילו בלה לוגוסי ההונגרי גילם רוזן איקוני ב"דרקולה" ההוליוודי מ-1931. גרסתו של קופולה ל"דרקולה של בראם סטוקר" הבליטה את הגורם המיני, ואילו פולנסקי חשף את צדו המשעשע ב"סלח לי, אתה נושך את צווארי". היו ערפדים שחורים ("בלייד", "בלאקיולה, ערפד בברוקלין"), הומוסקסואלים ("גיירקיולה") ועוד היתד נטויה.
אך היצירה הבאה שהתוותה קווים חדשים לדמותו של האל-מת היתה "ראיון עם ערפד" של אן רייס, שערבבה ערפדים עם נקיפות מצפון עם גרוב מניו אורלינס. הערפדים המיוסרים של רייס שלטו בשוק האל-מתים ברמה במשך עשורים, וחדרו גם ליצירת המופת הטלוויזיונית של ג'וס וידון, "קוטלת הערפדים", בדמות אנג'ל, הערפד האומלל והמקולל. אבל "באפי" היתה גם אחת מחלוצות הגל הבא של הז'אנר - ערפדי הנעורים. עוד ב"נשיכות קטנות" באייטיז היה ברור שאם כבר לחיות לנצח, אז עדיף להתחיל מוקדם.
המוצץ הנוצץ
סדרת ספרי (וסרטי) "דמדומים" של סטפני מאייר הפכה את הגל לשיטפון גואה של הורמוני התבגרות ונערות מעולפות, ולקחה את המיניות המובלעת במיתוס הערפד וגיבשה ממנה מעשיה צדקנית על התנזרות. הצלחת "דמדומים" פתחה את הדלת לסדרות נוספות בהן ערפדים אורבים במסדרונות בית הספר - כמו "האקדמיה לערפדים" ו"יומני הערפד" - ונראה שלמרות שלבלה ואדוארד, המוצץ הנוצץ מ"דמדומים", יש כבר בת ביסודי, הערפדים מסרבים לסיים את התיכון.
אולי כתגובת נגד לערפדים הפוריטאניים, הצמחונים והמוסרניים של מאייר
עולה גם קרנן של סדרות (בספרות ובטלוויזיה) החושפות לא רק את הצוואר. סדרת ספרי "אניטה בלייק" של לורל ק. המילטון וספריה של שרלין האריס, שהפכו לאחת מסדרות הטלוויזיה הסקסיות ביותר על המסך, "דם אמיתי", מוציאים את המיניות הערפדית מארון המתים.
אולי היו אלה הנימות האנטישמיות הבולטות ב"נוספרטו", אולי העובדה שצלבים מעולם לא רגשו אותנו יותר במיוחד, אולי השמש הישראלית הקופחת - תהיה הסיבה אשר תהה, היצירה המקורית לא ששה לנעוץ שיניים בנושא. מלבד יוצאי דופן מסתוריים כמו "האדונית והרוכל" של ש"י עגנון, המתינו הערפדים העבריים עד העשורים האחרונים בכדי לצאת מקברם ולזקוף לזכותם סדרת טלוויזיה מצליחה אחת ("חצויה"), לפחות שני רומנים וסרט בתכנון. יש מי שיאמרו שאנחנו כרגיל מצטרפים מאוחר מדי לחגיגה ושהטרנד העולמי גוסס, אבל אם יש משהו שאפשר להיות בטוחים בו בנוגע לערפדים, הרי זו העובדה שהם חיים לנצח ותמיד חוזרים, בדיוק כשחשבתם שזה נגמר.
נועה מנהיים יוצאת מדי חודש למסעות ספרותיים וקולנועיים אל הגבולות הרחוקים והמרתקים של המדע הבדיוני והפנטזיה. בסדרת הרצאות בסינמטק תל-אביב היא מפגישה שני יוצרים ישראלים לשיחה על ערים בעתיד, היסטוריה אלטרנטיבית, מיתולוגיה ישראלית ועוד. ביום ב', 23 באפריל בשעה 21:00, היא תדבר עם הסופרים גל אמיר ("לילה אדום") וורד טוכטרמן ("דם כחול") על ערפדים תוצרת הארץ.
