"תחושה של סוף" עם ג'וליאן בארנס

האם מה שנותר בזיכרוננו הוא תמיד מה שראינו בעינינו? כמה פעמים אנחנו מתאימים, מקשטים ועורכים קיצורים ערמומיים בסיפור חיינו, כדי שיתאים לנו? ככל שהחיים מתמשכים, מתמעטים האנשים שיכולים לערער על תיאורנו, להזכיר לנו שחיינו אינם חיינו, אלא רק אותו הסיפור.

"תחושה של סוף". עטיפת ספרו של בארנס

אדריאן פיין, מצטרף כצלע רביעית לטוני, המספר, ולשני חבריו, כולם מתבגרים בתיכון שמחכים שהחיים כבר יתחילו. אדריאן הוא מעט יותר רציני מהם והרבה יותר חכם. את נעוריהם, על ההתעוררות המינית שמתלווה אליהם, מעבירה החבורה הקטנה במאבק סמוי על לבו של אדריאן החכם באמצעות יומרה אינטלקטואלית, רכילות והומור. כשהלימודים מסתיימים נשבעים הארבעה להישאר חברים לכל החיים - וכל אחד פונה לדרכו. 

אחרי שנים, טוני נמצא בגיל העמידה. הוא תמיד ביקש לעצמו חיים שלא יטרידו אותו יותר מדי, ומבחינה זו הוא חושב שהצליח. מאחוריו קריירה, נישואים וגירושים מוצלחים - והוא מסתדר עם כולם. אלא שהזיכרון הוא אינו ארכיון מושלם. יום אחד הוא מקבל מכתב מעורך דין שמודיע לו על ירושה ממקור לא צפוי: סכום כסף סמלי ויומן שכתב אדריאן פיין בסמוך למותו. ניסיונותיו הנחושים לקבל לידיו את הירושה במלואה עולים בתוהו ומאלצים אותו לפשפש בעברו, לאמת ולהתעמת עם זיכרונותיו ועם מעשיו.

פרק ראשון

אני זוכר, לאו דווקא על פי הסדר:

פרק כף יד בוהק;

אד עולה מכיור רטוב כשמחבת לוהטת מושלכת לתוכו בקול צחוק;

טיפות זרע מסתחררות סביב פתח ניקוז ויורדות בצינור לכל אורכו של בית גבוה;

נהר שכיוון זרימתו מתהפך בניגוד לכל היגיון, ומימיו הגועשים מוארים בחצי תריסר פנסים הדולקים בעקבותיהם;

נהר אחר, רחב ואפור, שאת כיוון זרימתו מבליעה רוח ערה המסעירה את פני המים;

אמבט שמימיו הצטננו מזמן מאחורי דלת נעולה. את הדבר הזה לא ראיתי במו עיניי, אבל מה שנשאר בסופו של דבר בזיכרון לא תמיד הוא מה שראינו בעינינו.

אנחנו חיים בתוך הזמן - הוא מכיל ומכייר אותנו - אבל אף פעם לא הרגשתי שאני מבין אותו באמת. אני לא מדבר על תיאוריות של זמן מתפתל ומתקפל, או גרסאות מקבילות של זמן במקום אחר. לא, אני מדבר על הזמן הרגיל, היומיומי, הזמן ששעוני קיר ויד מבטיחים לנו כי הוא חולף בקצב אחיד: תיק־תק, תיק־תק. היש דבר מתקבל על הדעת יותר ממחוג השניות? ואף על פי כן, כל עונג או כאב קל שבקלים די בהם ללמד אותנו על גמישותו של הזמן. יש רגשות המאיצים אותו, אחרים מאטים אותו; מדי פעם בפעם נדמה שהוא נעלם - עד שלבסוף מגיע רגע שהוא נעלם באמת, ללא שוב.

אין לי עניין רב בימי בית־הספר, אף לא געגועים. אבל שם התחיל הכול ולכן אצטרך לשוב בקצרה אל אירועים אחדים שנהפכו לסיפורים, אל כמה זיכרונות משוערים שהזמן עיוות והפכם לוודאות. אם שוב אינני בטוח מה בעצם קרה באמת, לכל הפחות אוכל להיות נאמן לרשמים שהותירו העובדות. יותר מזה לא אוכל לעשות.

היינו שלושה, ועכשיו נעשָה הוא הרביעי. לא חשבנו שנוסיף למספרנו המצומצם: קבוצות וזוגות נוצרו מזמן ואנחנו כבר התחלנו לצייר בדמיוננו את הבריחה מבית־הספר אל החיים. שמו היה אַדריאַן פין, נער גבוה וביישן שבתחילה לא נשא את עיניו ולא גילה את מחשבותיו. ביום־יומיים הראשונים לא התייחסנו אליו ממש: בבית־הספר שלנו לא היה טקס קבלת פנים, קל וחומר היפוכו, פולחן חניכה מייסר. פשוט ציינו לנו את נוכחותו וחיכינו.

המורים התעניינו בו יותר מאיתנו. הם היו צריכים לברר עד כמה נבון הוא וכמה ממושמע, להחליט אם מוריו הקודמים לימדו אותו היטב ואם יש כאן אולי "פוטנציאל למלגה". בבוקרו השלישי של סמסטר הסתיו ההוא היה לנו שיעור היסטוריה אצל ג'ו האנט הזקן, אדיב ואירוני בחליפה של שלושה חלקים, מורה שכדי לשלוט בכיתה הקפיד על רמת שיעמום מספיקה אך לא מופרזת.

"כזכור לכם ביקשתי מכם לקרוא לקראת השיעור על תקופת שלטונו של הנרי השמיני." קוֹלין, אלכס ואני החלפנו מבטים גנובים, בתקווה שהשאלה לא תושלך בתנועה קלה, כזבוב בקצה החכה, ותנחת על אחד מאיתנו. "מי מעוניין לנסות לאפיין את התקופה?" הוא הסיק את מסקנותיו ממבטינו המוסטים. "טוב, אולי מַרשַל. איך היית מתאר את תקופת שלטונו של הנרי השמיני?"

הרגשנו הקלה יותר מסקרנות, משום שמרשל היה חסר ידע זהיר שלא ניחן בכושר ההמצאה של הבוּר האמיתי. הוא חיפש אחר מלכודות סמויות בשאלה עד שלבסוף מצא תשובה הולמת.

"היה אי שקט, המורה."

פרץ גיחוכים כבושים בקושי; האנט עצמו כמעט שחייך.

"תרצה אולי לפרט?"

מרשל הינהן לאיטו, חשב עוד קצת, והחליט להשליך את הזהירות לכל הרוחות. "הייתי אומר שהיה אי שקט גדול, המורה."

"בסדר. פין, כבר למדת על התקופה הזאת?"

החדש ישב לפני באלכסון. על דברי הטמטום של מרשל הוא לא הגיב בשום צורה גלויה לעין.

"לא ממש, המורה. אבל יש טענה שכל מה שבאמת אפשר לומר על אירוע היסטורי כלשהו - אפילו על פרוץ מלחמת־העולם הראשונה, לדוגמה - זה ש'משהו קרה'."

"האומנם? טוב, זה היה גוזל את פרנסתי, נכון?" אחרי ששכך הצחוק החנפני מחל לנו ג'ו האנט הזקן על עצלות החופשה ועידכן אותנו במעלליו של הקַצב המלכותי הפוליגמי.

בהפסקה ניגשתי אל פין. "אני טוני וֶבּסטֶר." הוא הביט בי זהיר. "גדול, מה שאמרת להאנט." ככל הנראה לא ידע לְמה אני מתכוון. "על זה שמשהו קרה."

"אה, כן. די התאכזבתי שהוא לא התייחס לזה."

לא זה מה שהיה אמור להגיד.

עוד פרט שזכור לי: שלושתנו, כסמל של בריתנו, ענדנו את השעון הפוך, כשהוא מופנה פנימה. זאת היתה כמובן הצטעצעות, אבל אולי לא רק. כך נדמָה כאילו הזמן הוא דבר אישי, אפילו סודי. ציפינו שאדריאן יבחין במחווה ויצטרף אליה; זה לא קרה.

בהמשך אותו יום - ואולי זה היה יום אחר - היה לנו שיעור ספרות כפול עם פיל דיקסוֹן, מורה צעיר, בוגר קיימבּרידג' טרי. הוא אהב להשתמש בחומרים עכשוויים והיה זורק לנו אתגרים. "לידה, והזדווגות, ומוות - זה כל הסיפור, טוען ט"ס אליוט. מה אתם אומרים?" פעם השווה את אחד מגיבורי שייקספיר לקירק דאגלס ב'ספרטקוס'. וכשדיברנו על שירתו של טֵד יוּז, אני זוכר איך צידד את ראשו בעיון ולָאַט, "אבל הרי כולנו שואלים את עצמנו מה יקרה כשייגמרו לו החיות." לפעמים היה קורא לנו "רבותיי". מובן שאהבנו אותו אהבת נפש.

בשיעור הזה חילק לנו שיר בלי שם, תאריך או שם מחבר, נתן לנו עשר דקות לקריאה ואז ביקש תגובות.

"שנתחיל איתך, פין? על מה השיר הזה מדבר, בעצם, לדעתך?"

אדריאן נשא מבט משולחנו. "אֶרוֹס ותַנָטוֹס, המורה."

"המממ. כן?"

"מין ומוות," המשיך פין, כאילו ייתכן שלא רק הסתומים בשורה האחרונה לא מבינים יוונית. "או אהבה ומוות, אם תרצה. בכל אופן, היסוד הארוטי מתנגש עם יסוד המוות. ומה שנובע מההתנגשות הזאת. המורה."

מן הסתם ניכרה בי התרשמותי במידה לא בריאה לטעמו של דיקסון.

"וֶבּסטֶר, מה בפיך?"

"אני פשוט חשבתי שזה שיר על ינשוף, המורה."

זה היה אחד ההבדלים בין שלושתנו לבין חברנו החדש. אנחנו עשינו צחוק מכל דבר, חוץ מאשר כשהיינו רציניים. הוא היה רציני בכל דבר, חוץ מאשר כשעשה צחוק. לא מייד הבנו את זה.

אדריאן הניח לעצמו להיטמע בקבוצה שלנו, בלי להודות שהוא מנסה. אולי באמת לא ניסה. הוא אף לא שינה את דעותיו כדי שיהלמו את דעותינו. בתפילת הבוקר היה אפשר לשמוע אותו מצרף את קולו בשעה שאלכס ואני רק הנענו את שפתינו וקולין העדיף ללעוג על דרך ההפרזה, ולגעות בהתלהבות כקנאי מדומה. שלושתנו ראינו בפעילות הספורטיבית בבית־הספר תוכנית סתרים פשיסטית לדיכוי יצר המין שלנו; אדריאן הצטרף למועדון הסַיף ועסק בקפיצה לגובה. אנחנו זייפנו במרץ; הוא הביא לבית־הספר קלרנית. כשהוקיע קולין את המשפחה, אני ליגלגתי על המערכת הפוליטית ואלכס העלה הסתייגויות פילוסופיות לגבי המציאות הנתפשת, שמר אדריאן את דעותיו לעצמו - לפחות בהתחלה. התקבל רושם שהוא מאמין בכל מיני דברים. גם אנחנו האמנו -

פשוט רצינו להאמין בדברים משל עצמנו, ולא במה שהוחלט בשבילנו. לפיכך נקטנו מה שהיה בעינינו ספקנות מטהרת.

בית־הספר היה במרכז לונדון; נסענו אליו מדי יום ביומו איש־איש משכונת מגוריו, וכך עברנו ממערכת שליטה אחת לאחרת. בימים ההם היו הדברים פשוטים יותר: היה פחות כסף, לא היו מכשירים אלקטרוניים,

היו מעט צווי אופנה, לא היו חבֵרות. לא היה מה שיסיח את דעתנו מחובתנו כבני אנוש וכבני הורינו - החובה ללמוד, לעבור מבחנים, לנצל את הכישורים האלה כדי למצוא עבודה ואז לבנות לנו חיים עשירים יותר, שונים אבל לא שונים מדי מחייהם של הורינו, שיברכו על כך ובכל זאת ישוו אותם בסתר ליבם לחייהם־שלהם בעבר, שהיו פשוטים יותר ולכן טובים יותר. דבר מכל אלה לא נאמר מעולם, כמובן: הדרוויניזם החברתי המנומס של המעמד הבינוני האנגלי היה תמיד מובלע ומשתמע.

"כאלה בני־זונות, ההורים האלה," התלונן קולין בהפסקת הצהריים באחד מימי שני. "כשאתה קטן נדמה לך שהם בסדר, עד שאתה תופש שהם בדיוק כמו..."

"הנרי השמיני, קוֹל?" הפטיר אדריאן. כבר התחלנו להתרגל ללגלגנות המיוחדת לו; גם לכך שהוא עשוי ללגלג גם עלינו. בשעה שהקניט אותנו או קרא לנו להיות רציניים, היה קורא לי בשם אנתוני; אלכס היה נהפך לאלכסנדר, וקולין, שאת שמו לא היה אפשר להאריך, היה מתקצר ונהפך ל"קוֹל".

"לא היה אכפת לי אם לאבא שלי היו שש נשים."