מחאה חברתית 2? תקשיבו גם לליברלים
בקיץ הקודם שרו המוחים "צדק חברתי" במקהלה עליזה. השינויים שדרשו מהממשלה היו צבועים אדום סוציאליסטי. אזרחי ישראל צמאים לשיח כלכלי מלא ורחב יותר
השעה הייתה שבע בבוקר באוגוסט בשדרות רוטשילד. השמש כבר להטה והאוטובוסים פלטו פיח על המבנים לשימור. מהאוהלים בצבצו להם ראשי מפגינים שהתעוררו מעוד לילה סוער וחברתי. זוג פנסיונרים ישבו עייפים על הספסל וחייכו זה לזה. ילדה קראה ספר. עורכת דין צעירה רחצה את פניה עם בקבוק מים.
הקיץ הקודם היה קיץ כלל-ישראלי. לא הייתה זו מחאה של שמאלנים עם ראסטות. גם לא של מעשני נרגילה ואוכלי סושי בלבד. הכיכרות בכל רחבי הארץ היו עמוסות בקהל מגוון. לרחובות נדחקו אזרחים מכל הגילאים. ממצביעי מרצ ועד מצביעי האיחוד הלאומי. מסטודנטים בבאר שבע ועד הייטקיסטים מרמת השרון.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
נותנים 3,000 שקל לשכור דירה והם מתבכיינים / יורם שורק
הרדיקל המפונק / טל דרור
מארגני ההפגנות ניסו לחבק את כולם. המחאה לא פוליטית, הם שכנעו בתוכניות האקטואליה, זאת מחאה של כו-לם. תסכול ההמונים לא הופנה רק נגד חברת הכנסת מירי רגב או נגד בנימין נתניהו. הכעס געש ברחובות הארץ וההאשמות היו כלפי ממשלות ישראל לדורותיהן, שהפנו עורף למעמד הביניים הישראלי. דור צעיר ואנרגטי של ישראלים עובדים ולומדים דרש לקנות דירה במחיר סביר, גם במרכז הארץ, את האפשרות להעניק לילדינו חינוך איכותי יותר ובעיקר דרש לדעת שאם נעבוד קשה כמו הורינו, נוכל להגיע לרווחה כלכלית.
הסתיו צינן את הזעם, האוהלים התפזרו והישראלים חזרו לעסוק בתוכניות ריאליטי ובגרעין האיראני. מנהיגי המחאה, כמו מאות האלפים שצעדו ברחובות, הבינו שהכול פוליטי. מאוד פוליטי.
והנה, הקיץ הבא בפתח. השמועות על גל מחאה חדש שמתארגן לו מתחת לפני השטח כבר מטרידות את מנוחתם של הפוליטיקאים, העיתונאים וגוזרי הקופונים מטעם עצמם. האם יהיה זה צונמי חברתי שיתנפץ בסערה על חופי המציאות הישראלית או שמא גל קטן שיישא מזכרת מקיץ שהיה ואיננו עוד? איש לא יודע. מה שבטוח, בקיץ הזה המחאה תסיר את מלבושה ה"לא-פוליטי".
ועדי עובדים שיושבים על השאלטר
בקיץ הקודם שרו המוחים "צדק חברתי" במקהלה עליזה. השינויים שדרשו מהממשלה היו צבועים אדום סוציאליסטי: עוד תקציב לשירות הציבורי, יותר הגנה על עובדים, שוויון, מיסוי העשירים והפסקת ההפרטה. באורח פלא כמעט ולא נשמע קולו של המחנה האחר, המחנה הליברלי. זה שלשיטתו שיפור החיים בארצנו מצריך דווקא התערבות ממשלתית קטנה יותר, הפחתת מסים, צמצום המגזר הציבורי וחירות גבוהה יותר לאזרחים ללא התערבות חוקים ורגולציות.
ישראל איננה מדינה קפיטליסטית. זו מדינה של ועדי עובדים חזקים שיושבים על השאלטר, של מסים ומכסים גבוהים, של מנגנון ממשלתי מנופח, של חינוך ובריאות ציבוריים ושל חוקים ורגולציות, שמתערבים בתלושי החג שאנו מקבלים בפסח ובמחיר שאנו משלמים לחברות הכבלים. זאת מדינה שבה המוני משפחות תלויות בקצבאות ובתשלומי העברה, שבה פקידים ופוליטיקאים בירושלים מחליטים מתי ואיפה ייסעו אוטובוסים, כמה חברות סלולר יפעלו בשוק ומה יהיה שכר הלימוד באוניברסיטאות.
ראוי שבקיץ הקרוב יישמע גם קולו של מחנה החירות הליברלי בחוצות הערים ובמוספים הכלכליים. אזרחי ישראל צמאים לשיח כלכלי מלא ורחב, שבו לא רק מושגים כמו "שוויון" מקבלים במה אלא גם רעיון החירות. יותר מכול, ראוי שממשלת הליכוד והעומד בראשה יציעו אלטרנטיבה לדרישות הרחוב לצדק חברתי, ברוח המצע הליברלי של מפלגת השלטון. אחרי ששני הצדדים יישמעו, אזרחי ישראל כבר יחליטו מה קוסם להם יותר: הסוציאליזם של יחימוביץ' או הליברליזם של נתניהו.
כן, הקיץ הזה הולך להיות פוליטי. אי אפשר יהיה לברוח מזה יותר. זה יהיה קיץ של ימין כלכלי מול שמאל כלכלי. של ערך החירות מול ערך השוויון. של הרחבת השירות הציבורי מול צמצומו. ואם הוא אכן יהיה קיץ סוער, צבעוני, מלא מתחים וקונפליקטים, תהיה זו סיבה מצוינת להתנתק מהחדרים הממוזגים ולצאת שוב לרחובות. הפעם יהיה זה ויכוח אמיתי על דמותה של מדינת ישראל.
הכותב הוא ממקימי פורום "מנוף", החוג הרעיוני הלאומי-ליברלי בליכוד.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
