"חלפים": סכין מנתחים לצד תסביכים

בספרו החדש של יפתח אלוני, "חלפים", הסנונית הראשונה של הוצאת "אפיק", מוחלף האקדח מאמירתו המפורסמת של צ'כוב בסכין מנתחים. גיבור הרומן, מתן קול, הוא מנתח מוח מעולה, הנע במיומנות ובקור רוח במוחם של מטופליו. בהתאמה, גם אלוני חודר לתוך המוח של דמויותיו, ומתוך הזיכרונות (שעלולים להיפגע במהלך ניתוח שכזה) הוא מרכיב את ההווה הבעייתי שלהן. הסופר, בדומה לדמות המנתח, מיומן במלאכתו - מהקדיחה הראשונית ועד התפירה הסופית.

ספרו של יפתח אלוני. סנונית ראשונה של הוצאת "אפיק"

המהלכים הספרותיים שהוא מציג עמוסים בסימבוליקה ובהקשרים פנים-ספרותיים, עד לסגירה ההרמטית של סיפור המעשה. אך מה מתרחש במהלך הניתוח, האם אלוני הוא רק איש מלאכה מוצלח, או שהסיפור שהוא מספר והאופן בו הוא מגיש אותו לקוראים מציע ערך נוסף?

מהקרקס לחדר הניתוח

מתן קול גדל ללא הורים. אמו ואביו, שהיו אמני קרקס, נהרגו, ואחות אמו, אווה, רווקה תל-אביבית שדגלה בישירות ובחישול הילד, גידלה אותו. בחופשות היה פוגש את סבתו ליה שהגנה על אמו ונותרה באבלה. לאחר שאהבתו הראשונה עזבה אותו הוא עקר לניו-יורק - שם נסקה הקריירה שלו. לאחר 20 שנה החליט לחזור לישראל, התיישב בשדה בוקר והחל לעבוד בבית החולים סורוקה.

בתחילת הרומן, ביום הולדתו ה-44, מגיחה לחייו נדין, עיתונאית אמריקאית-ישראלית צעירה שמעוניינת לערוך עליו כתבת פרופיל ומשנה את עולמו. היא מעוררת בו את הזיכרונות שרודפים אותו מילדותו, מעמתת אותו עם שאלות שביקש להשאיר ללא מענה ומובילה אותו למסע רווי הפתעות וגילויים. חרף המערבולת הרגשית, מתן אינו נסחף לגמרי וכאשר מתרחש לפתע אסון הוא נאלץ לראשונה לפתוח את הלב ולא רק את הראש.

האירוניה שמובילה את סיפור המעשה היא היות מתן גבר של נשים - אך לא במובן המקובל של הביטוי, אלא בקריצה אירונית אליו. מתן היה מוקף כל חייו בנשים: סבתו ליה; אחות אמו אווה; סימה, אהובתו הראשונה; ליליאן, אשת סודו מארצות הברית; ד"ר מירסקי שרוצה לעשות עמו ילד, וכעת נדין העיתונאית. לכך מצטרפת גם תקווה שמנהלת את משק הבית שלו. הנוכחות המתמדת, החזקה ורבת הפנים של המין הנשי בחייו, עומדת בניגוד אירוני לחוסר יכולתו ליצור אינטימיות זוגית, להקשחת הלב והבדידות שכפה על עצמו.

לאורך הרומן, הנע בין העבר הרחוק והקרוב וההווה, אנו מתוודעים לקולות הנשיים והאופן בו אותם קולות מנתבים אותו, משפיעים עליו ולעתים גם מעכבים אותו. במידה רבה, השחרור המצופה יתאפשר רק כאשר הוא ימצא את קולו שלו בין בליל הקולות הנשיים המצלקים אותו, אך גם מעוררים אותו לפעולה - מהלך שהוא דוחה שוב ושוב.

תעתוע של קשר

ריבוי הפנים הנשי הוא האלמנט המעניין ביותר ב"חלפים". לא רק משום שהוא מניע את העלילה, אלא מפני שברפליקות הדיאלוג או המונולוג של הדמויות הנשיות ניכרת יכולתו הסיפורית של אלוני לעצב בבהירות דמויות מעניינות. אווה ותקווה הן המרתקות ביותר, ובעוד הראשונה זוכה לייצוג משמעותי מתוקף תפקידה המרכזי בהבניית הזהות של הגיבור, תקווה נותרת דמות משנה קלאסית, וחבל. אני סבור שאילו היה אלוני מעניק לה נפח רב יותר היא יכלה לתרום רבות לסיפור. זאת בניגוד לדמותה האקסצנטרית של נדין, שהופכת אט אט לגיבורה של ממש לצד מתן.

אך על אף הניסיון להציג אותה כדמות מלהיבה, פרועה ומשוחררת המעוררת ומשפיעה על הדמות הגברית בעיקר באמצעות התעתוע של הקשר הפוטנציאלי שיכול להיווצר ביניהם - נדין אינה דמות מעניינת מספיק, והנחת היסוד של אלוני להציב אותה כמשב רוח רענן הנכנסת בסערה לחייו של המנתח המסוגר (המפגש הראשון ביניהם אינטנסיבי מאוד והוא מזמין אותה להישאר לישון אצלו) אינה מותירה רגע לנשימה, מונעת הזדהות וככלל, הסצנות בין השניים לוקות בחוסר אמינות ועיצוב משכנע.

אמנם היא מעוררת בו זיכרונות ילדות ועצם הדיבור איתה חושף בפנינו את העבר של מתן, אופיו ורגשותיו. אך כאשר אלוני כותב את המפגשים בין נדין למתן, ההיזכרות בהירה פי כמה, חזקה ומעניינת. החיבורים להווה עם נדין רווים במלל מיותר ובעומס דרמטי שמכביד על הרגש הצפון בזיכרונות ובתהליך שעובר מתן.

בנוסף, הקטעים המוצלחים ברומן הם אלו שנמסרים בפשטות ובישירות - למשל, הסצנות עם אווה בילדותו - ואלו שיוצרים תחושה של דבר-מה חבוי שעולה לרגע מעל לפני השטח ומייד מתחפר חזרה. אולם בחלק נכבד מהרומן מעמיס אלוני דימויים שחוקים, סימבוליקה ברורה מאליה (כמו זו של המדבר או של סכין המנתחים) ולא רק שהוא מרבה לכתוב אותם, הוא גם נוטה להסבירם.

זאת לצד תהיות בלתי פוסקות של מתן על ההתרחשויות, המופיעות בדיבור ישיר, ובשני המקרים הללו נמנעת מאיתנו הבחינה העצמית של ההתרחשות, התהליך המצופה כל כך בקריאה לתהות בעצמנו, לקלף את שכבות הסיפור ולגלות את שהוא מסתיר ומה מניע אותו. בהיעדר אותה בערה פנימית, אובדים הן המעוף והן ההתרגשות מהסיפור, ובמקום שנהיה אנחנו המנתחים, מציב אותנו אלוני צופים מרוחקים שאינם יכולים לגעת באמת במה שנגלה לפנינו.

הדבר נכון גם בנוגע למהלך הסיפורי המרכזי, אותו מציין גם דן מירון בגב הספר

כ"תנועה דרוכה בין שני הקטבים של הגיבור"; כלומר, השליטה הפנומנלית בחדר הניתוח המשולה ללהטוטנות של הוריו בחייהם, לעומת הדריכה במקום והליקויים החברתיים שבחייו הפרטיים. אותה תנועה ברורה למדי וניכרת כבר בעמודים הראשונים של הספר, אך היא אינה חזקה דיה כדי להניע את העלילה כולה.

גם האירוע המכונן של מות הוריו שהוביל לכך שהאנשים (ובעיקר הנשים) בחייו יתפקדו כחלפים - אינו זוכה לפיתוח מעניין פרט לעיצוב המוצלח בסיפור המעשה. אם כן, השליטה של אלוני בבניית רומן כהלכתו, אם נרצה, אינה מחפה על היעדר גורם ההפתעה, אמירה חדשה או עיצוב מרהיב ומעורר השתאות. הנתיבים בהם הולך אלוני כבר סלולים וכך הוא גם מציג אותם לקוראים, בעוד הוא עצמו אינו סוטה מהמובן והמוכר.

"חלפים" מאת יפתח אלוני. הוצאת אפיק. 276 עמ'.